מותו הטרגי של שניאור חשין ז"ל הביא את התקשורת לעולם האפל של רכיבות האופניים בכבישי ישראל. גם ליאיר בן עמי יש מה לומר בנושא והוא אף מצא להשוות זאת למקרה של אונס
מאת:יאיר בן עמי
איני חושב שנכון לשפוט את הדריסה שביצע טל מור בשניאור חשין ז"ל, כרוכבי אופניים. זה הרי מובן, צפוי ומקובל, שנעשה זאת. הבעיה אינה ברוכבי אופניים ומכוניות, אלה בתרבות אלימה של אחוז משמעותי מאוד באוכלוסיה הישראלית.
מעטים יודעים כי ביום בו נהרג חשין התרחשה עוד תאונה דומה כשרכב פגע ברוכב שטח בשדות הסמוכים לקיבוץ נחשונים. מקרה שהסתיים בפציעה בנונית של הרוכב, אך גם כאן, הנהג ברח ממקום הפגיעה. כדי להביא את הדברים לידי ביטוי, צריך לקחת את הדוגמאות ממחוזות קיצוניים, כאלו שיזעזעו גם את רוכבי האופניים, גם את הנהגים וגם את אותם מטקבקים אלימים, המגיבים לכל מקרה בו מעורב רוכב אופניים מתוך הוכחה ניצחת למקום הנמוך בו שורצת ההבנה התרבותית שלהם, ומכאן האלימות המתפרצת מהם גם כשהם מטקבקים וגם כשהם על הכביש.
טרקטור הנוסע על הכביש יזכה להתייחסות מכל נהג, אלים וחסר סבלנות ככל שיהיה. משום שהתרבות האלימה במדינתנו לימדה אותו להתחשב בחזק. כל נהג יודע מה יקרה לו אם הוא יתנגש בטרקטור ולכן הוא יוריד רגל מהגז ויעקוף בזהירות פן מכוניתו היקרה לליבו תינזק. על הנזק הגופני חושבים מעט מהנהגים משום שעל רובם זה קטן.
לגדול במדינה שרוב נהגי כבישיה חוו סכנת חיים במסגרת כל שהיא בחיי היום יום של המדינה המאויימת שלנו, זה לא מתכון בדוק לערכי חיים כמעלה ראשונה.
הדבר השני הוא קיצוני אף יותר. פעם היה מקובל (חברתית) לחשוב כי יש מקרים בהם לנאנסת חלק בהשתלשלות האירועים שהביאו לאונס. בהתייחסות לרוכבי אופניים יש לא מעט חלקים באוכלוסיה שיטענו כלפי עצם הימצאותם על הכביש כחלק מהסיבה לתאונה. אין לדעתי שונה מלהאשים רוכב אופניים שנפגע בתאונה על עצם הימצאותו מלהאשים נאנסת על עצם הימצאותה בבר, ברחוב או בכל מקום בו התרחש האונס. הגישה זהה לחלוטין ומקורה באותו חסך אינטלקטואלי.
עד כמה שהדבר עצוב הרי שרוכבי אופניים הם פריט פגיע על הכביש. המכוניות, בהן נהגים חסרי תרבות נהיגה וכנראה גם חסרי תרבות כל שהיא, הם הפריט הפוגע. כל אחד שצבר מספר דקות של רכיבה על הכביש בישראל חווה את האלימות של חלק גדול מהנהגים כלפי הרוכבים.
פעמים רבות נוצר, אצל רוכבי האופניים, הרושם כי נהגים לוקחים לעצמם את זכות השיפוט המהיר על הכביש כשהם מתנהלים על הכביש בצורה המאלצת את רוכבי האופניים לרדת לשוליים. רק רוכבי האופניים, אשר חווים את התנהלות הנהגים האלו כמעט מדי רכיבה, מכירים את תחושת העלבון של חוסר הלגיטימציה להיות חלק מבעלי הזכות לשימוש בכביש. וכמו נאנסות גם רוכבי האופניים מקבלים משוב חברתי שלילי על עצם היותם חלק מהנוף בו התרחש הפשע.
בכל מקרה בו נדרס רוכב אופניים יהיו מי שיעלו את עצם הזכות של הרוכב להיות על הכביש וחלקו בתאונה מעצם נוכחותו. יש רק סוג אחד של תאונה, בין רוכב אופניים למכונית, שנהג המכונית לא יכול למנוע וזה כשהוא עומד במקום והרוכב נכנס במכונית. בכל סוג אחר של תאונה הנהג לא לקח את מכלול ההתרחשות בחשבון ולכן נדרס רוכב האופניים. בכמה מדינות בעולם זה עוגן בחוק ולכן נהגים יודעים כי בתאונה בין מכונית לאופניים הנהג יהיה אשם תמיד.
מעניין שאלו הן מדינות שהחיים אצלן הם ערך עליון והאינטלקט התרבותי הוא השולט.
אלפי רוכבי האופניים הגודשים את כבישי ישראל חווים מאות מקרי אלימות מצד נהגים מדי יום. אלו מקרים שלא מדווחים בתקשורת, משום שרוכבי האופניים יודעים על חוסר ההתייחסות של הרשויות לתלונות מסוג זה. בסוף השבוע בו נדרס למוות שניאור חשין ז"ל היו עוד מספר מקרים של נהגי מכוניות שאילצו רוכבי אופניים לרדת לשוליים משום שנהגו בפראות. לפחות במקרה אחד זה הסתיים בפציעה המוגדרת קלה של רוכב האופניים ובאותו מקרה הנהג, שהגיח מול הרוכב, חצה קו רצוף וגרם לרוכב להתרסק על הכביש.
במקרה הזה, כמו באחרים, לא מדווח למשטרה משום שבתרבות הכביש בישראל זה מקרה "חסר חשיבות". השינוי המתבקש אינו בין רוכבי האופניים לנהגים כי אם בתרבות של רוב נהגי המכוניות הישראלים, הרואים ברישיון הנהיגה שהוענק להם על ידי המדינה רישיון לשפוט למי הזכות להיות שותפם לכביש. עבור חלקם הגדול רוכב האופניים אינו שותף לגיטימי ועבור חלק שאינו מבוטל, שבניהם יש החושבים כי הרישיון מעניק להם את הזכות לשיפוט מהיר בצורת הורדת הרוכב מהכביש בצורה אלימה.
תמונה / HNN
תמונת שער / Tsca
————————————————————————————————————————-
