"בשבועות האחרונים שמתי לב שאני כבר לא שם לב, שהמרוצים פשוט חולפים על פני ואני אפילו לא צריך לעשות מאמץ מודע כדי להימנע מהם. כולם עלו וירדו מהתבור ואני נמנעתי ונמנמתי." הטור של אור
מאת:אור
בזמן האחרון אני נמנע מלהביט במראה. אני לא מתכוון רק למראה שתלויה בחדר האמבטיה, ובה משתקפת התעבות מדאיגות באזור הבטן, אלא למראה של סופי השבוע, מראת המרוצים. כבר חודש בערך שלשלל הדאגות הבריאותיות, יש שיאמרו ההיפוכונדריות, שאני נושא עימי הצטרפה מחלה חדשה מתחום בריאות הנפש – פוביית מרוצים. פוביה היא פחד ספציפי, שמבחינה התנהגותית לרוב יתבטא בהימנעות. מי שיש לו קלסטרופוביה ימנע ממקומות סגורים, מי שיש לו פוביה מחתולים ימנע מרחובות שורצי חתולים, ובהתאם, מי שיש לו פוביה ממרוצים ימנע מהתקהלויות של לובשי טייץ בשטחים פתוחים בשבת בבוקר. במהלך החודשיים האחרונים הפוביה שלי הולכת ומחמירה, הולכת והופכת לחלק ממני. בהתחלה הייתי מודע אליה, מצאתי את עצמי מתלבט, להירשם או לא להירשם, לרוץ או להמשיך לישון.
איור: גגו עשת
בשבועות האחרונים שמתי לב שאני כבר לא שם לב, שהמרוצים פשוט חולפים על פני ואני אפילו לא צריך לעשות מאמץ מודע כדי להימנע מהם. כולם עלו וירדו מהתבור ואני נמנעתי ונמנמתי. בתור לדוכן הנקניקיות אני שומע שניים משוחחים על התוצאות במרוץ שוהם, ומסיק שנמנעתי גם ממנו. מחדר המדרגות אני שומע את השכן קובל במכשיר הנייד על מסתננים שניסו להיכנס למרוץ רמת אביב ג' ומבין שגם הוא כבר התקיים. האתר מדווח על תמונות ראשונות ממרוץ "הר לעמק" ואני מסמן עוד הימנעות ברשימה. המצב החמיר בשבוע האחרון, עת סמוך לביתי בכיכר העיר הוקמו דוכני הרשמה וניתלו שלטי ענק המבשרים על שלל מירוצים ביום שישי הקרוב, החל מהמרחק הקדוש ועד לגרסת הדיאט של 10% בתוספת חיידקים פרוביוטיים. כמו אדם שמפחד מליצנים בשבוע בואו של הקרקס לעיר, שקלתי גם אני להסתגר בביתי עד שקרקס הריצה יעזוב. אך לרוע המזל עלי לצאת מידי פעם בשל צרכי הקיום היומיומי, שכן הטור "מהירות האור" עדיין לא מאפשר לי להתפנות מכל עיסוקי ולהתפרנס מכתיבה בין ארבעה קירות, זאת למרות הפופולריות הניכרת של הטור וחוזי הפרסום השמנים שהוא מייצר, שלא לדבר על קו המוצרים לשיער שהשקתי לאחרונה, המוצר המהפכני – ג'ל לריצה שעושה נפלאות כשמורחים אותו על השיער ולהפך.
אי לכך נאלצתי לנסות להתמודד ולהישיר מבט אל פוביית המירוצים. נודע ממכרים כי לעיתים קרובות אנשים הסובלים מפוביות פונים לטיפול פסיכולוגי. כשהתבוננתי סביבי בחדר העבודה הבחנתי להפתעתי שניצב בה כלי הטיפול המרכזי של הפסיכולוג, הרי היא הכורסא המפורסמת, כאשר במקרה שלי מדובר בספת סלון מרופטת שעברה הסבה ליעודה הנוכחי. בהעדר מטופל בחדר מיהרתי להשתרע על הספה ולהפקיר את עצמי לטיפולי. ראשית כל ניסיתי להיזכר ממתי אני סובל מהפוביה הזאת, והגעתי למסקנה כי שבועות ספורים לאחר מרוץ האולטרא התחיל לי מין גירוד לא נעים באף בכל פעם שמישהו הזכיר מרוץ מתקרב, גירוי שהתרחב בהדרגה לתחושה כי עורי נעשה חם כאשר אני לא מצליח לחסום מהר מספיק פרסומת לתחרות בעת שאני גולש ברשת. בהמשך, כאשר נוספו שני קילוגרמים נוספים למשקלי וגיליתי שאני מתקשה לרוץ יותר מחצי שעה בלי לעצור, נוספו לתסמינים אלה תחושות של לחץ בבסיס הגרון כאשר מישהו הזכיר את המרחק "עשרה קילומטר", האופייני למרוצים, וכן התקפים של שכחה בכל הנוגע לתאריכי מרוצים שהוכללו בהדרגה גם לסתם אימונים באצטדיון ולתאריכי יום הולדת של מכרים.
אחרי שלב זה של מיפוי התסמינים, ומכיוון שהקליניקה נותרה ריקה והמטופלים בוששו להגיע, המשכתי באנליזה העצמית וניסיתי להבין ממה אני פוחד, וליתר דיוק מהן המחשבות שעולות בראשי כאשר אני חושב על תחרות ריצה, ובמיוחד התאמצתי לדמיין את אלה לעשרה קילומטר. דמיינתי את הנשימה השורקנית, את המאמץ ברגליים, את אגלי הזיעה, אבל אף אחד מהם לא הבהיר לי ממה אני נמנע, ואז, דמיינתי את הרגע שאני עובר מתחת לשער הסיום. אני מותש, לאחר שנתתי את כל מה שיכולתי, והשעון מראה 47:30 שניות, תוצאה שהיא לא רעה במיוחד אבל גם לא טובה, איטית מתוצאות שהשגתי בעבר. ולפתע הופיעו כל התסמינים ביחד, החום בפנים והלחץ בבסיס הגרון והבנתי שיותר מהכל אני פוחד מהסיום, מהרגע שבו אצטרך להשלים עם ההשלכות של מי שנהייתי. זה שוויתר על המהירות, שרץ בשביל הכיף יותר מאשר בשביל המטרה, זה שמקפיד פחות על אכילה מסודרת, זה שהוא קצת יותר דומה למי שהוא הייתי בעבר. נדמה שיותר מהכל המטרה האמיתית שניצבת בפני עכשיו, היא לקבל את מי שנהייתי, לאפשר לעצמי מידה מסויימת של חרות מתוכנית אימונים קבועה וממחשבות על יעד מסויים, ומבלי לפחד כל הזמן שאחזור לאחור, למי שהייתי לפני כמעט חמש שנים, לילד השמן שמפחד משיעורי התעמלות.
"היכן שיש פחד יש תשוקה" התנגנה לפתע בראשי אמת פסיכולוגית ותיקה, "היכן שיש פחד יש תשוקה" אני אומר לעצמי. הפחד מסמן מקום של תשוקה, הרצון להינות שוב מעצם ההשתתפות, מהריצה, מהסיום בלי המבט הביקורתי של השעון. "אני מגיע לרוץ איתך את חצי המרתון" הודעתי למתמחה. זהו חצי המרתון הראשון שלו, נרוץ לאט, רק ננסה לסיים, ואני מקווה שאצליח שוב להרגיש את השמחה הזאת על עצם ההשתתפות, כמו בפעם הראשונה.
