"הבחור בטייץ: נראה לי שהכל התחיל לפני חמש שנים. ישבתי בבית ותכננתי את ארוחת הערב, המבורגר, צ'יפס, יין ומוס שוקולד לקינוח ונשמעה דפיקה בדלת. הסתכלתי מבעד לעינית וראיתי את השכן שלנו, לא מגולח ובבגדי התעמלות." הטור של אור
מאת:אור
שלושה אנשים לבושים בחלוקים לבנים מול גבר בטייץ ותסרוקת משונה, אחד מהם בתפקיד המראיין.
המראיין: אתה יודע איפה אתה?
הבחור בטייץ: אתם נראים כמו רופאים אבל אין כאן שום ציוד רפואי. אני במחלקה פסיכיאטרית?
המראיין: בערך, אתה במרכז הפסיכומרתוניסטי לרצים שלא יודעים מתי לעצור.
הבחור בטייץ: אה. לא מכיר.
המראיין: אתה יודע מה הביא אותך לכאן?
הבחור בטייץ: לא הביאו אותי, רצתי.
המראיין והיושבים לידו מגחכים.
איור: גגו עשת
הבחור בטייץ: באמת, אני רץ, פעם רצתי קצת ועכשיו הרבה, ובימי שישי ממש כל היום.
המראיין: אתה זוכר איך התחילה ההידרדרות שלך?
הבחור בטייץ: נראה לי שהכל התחיל לפני חמש שנים. ישבתי בבית ותכננתי את ארוחת הערב, המבורגר, צ'יפס, יין ומוס שוקולד לקינוח ונשמעה דפיקה בדלת. הסתכלתי מבעד לעינית וראיתי את השכן שלנו, לא מגולח ובבגדי התעמלות.
המראיין: ואחר כך?
הבחור בטייץ: הוא הציע לי לצאת לריצה וחשבתי שזה מצחיק כי אני בכלל לא אחד שרץ, ודווקא בגלל זה, בגלל שזה כל כך לא מתאים לי. אמרתי למה לא. רצנו כמה דקות עד שהתעייפתי והשכן המשיך ואז אסף אותי בדרך חזרה.
המראיין: וזהו?
הבחור בטייץ: לא יודע, אני לא בטוח. אבל בשבוע הבא אני אמור לרוץ מאה קילומטר באולטרה.
המראיין: מאה קילומטר אתה אומר?
המראיין ושני האנשים מצחקקים.
המראיין, מנסה להישמע רציני: אני שמעתי על אנשים שרצים עשרה קילומטר, אפילו אני יודע שיש כאלה שרצים מרתון. אבל מאה קילומטר, אתה בטוח?
הבחור בטייץ: כן, מאה קילומטר מה לא שמעתם על האולטרה מרתון?
המראיין: אולטרה מרתון כמו אולטרה סגול?
הבחור בטייץ: אולטרה מרתון, זה יותר ממרתון. כולם עושים את זה.
המראיין: כולם? מי זה כולם?
הבחור בטייץ, בטון מהוסס יותר: מה לא כולם? זה ידוע שאחרי המרתון כולם עושים אולטרה מרתון. מה לא?
המראיין: מי אלה הכולם שאתה כל הזמן מזכיר?
הבחור בטייץ: כולם, כל אלה שרצים, נו האנשים שעושים מרוצים, אתם יודעים.
המראיין פונה לשני האחרים: אנחנו יודעים?
המאזינים מנענעים את ראשם בשלילה.
הבחור בטייץ ממשיך בטון שחרדה נמסכת בו: כולם עושים את זה. ככה המאמן אמר וגם הדיאטנית ועורכת הדין, היא כבר עשתה שניים כאלה. אתם בטח מכירים אותם, הם אמרו לי לרוץ אולטרה מרתון.
המראיין פונה ליושבים סביבו "המצב שלו חמור משחשבנו, זה לא רק מחשבות שווא, יש לו הזיות על אנשים, ולא רק הזיות בודדות נשמע שיש לו ארסנל שלם של חברים דמיוניים."
המראיין פונה לבחור בטייץ: האנשים האלה שהזכרת, אתה שמעת את הקולות שלהם מדברים אליך אומרים לך לעשות דברים?
הבחור בטייץ: כן בטח, המאמן הוא כתב לי את התכונית אימונים, והדיאטנית היא אמרה מה לאכול והעורכת דין היא התאמנה איתי. היא גם פה?
האנשים מדברים ביניהם "יש עורכת דין במחלקת נשים, זאת כנראה היא. מקרה קשה מאוד".
המראיין: האולטרה מרתון הזה שאתה מדבר עליו זה ריצה למאה קילומטר?
הבחור בטייץ מתפתל: זה ריצה אבל גם הליכה, יש עליות אז הולכים, ואוכלים ג'לים.
המראיין: אז זה לא ריצה האולטרה מרתון הזה?
הבחור בטייץ ממלמל לעצמו "זה ריצה, אבל זה לא ריצה. לא, זה ריצה אבל עם הליכה, אבל לא הולכים הרבה. לא ריצה מהירה בכל אופן, אבל ריצה".
המראיין: אתה נראה לי קצת מבולבל. זה נשמע לך הגיוני לרוץ למרחק של מאה קילומטרים? אולי רק היתה לך מחשבה על לרוץ למרחק הזה?
הבחור בטייץ: מחשבה?
המראיין: כן. יכול להיות שזאת רק מחשבה שהיתה לך בגלל לחץ שהיית בו, עומס בעבודה, משבר כלשהו. לפעמים הדברים האלה משבשים את השיפוט.
הבחור בטייץ: לא זה באמת, באמת. נאנח. אתם לא מבינים אותי.
הבחור בטייץ משפיל מבטו אל נעלי הסאקוני שלו.
המראיין בטון יותר אמפטי: למה אתה עושה לעצמך?
הבחור בטייץ: אני לא יודע. אולי אני נהנה מזה אבל זה גם מפחיד, מאוד מפחיד ולפעמים כואב. זה משהו מבפנים, זה הגוף הוא רוצה את זה. אני לא תמיד מבין אותו.
המראיין נאנח, פונה ליושבים לידו, המצב שלו חמור, בואו נאשפז אותו לחודש ונעשה הערכה בהמשך.
הבחור בטייץ מרים ראשו: למה לקחתם לי את השרוכים מהנעליים?
המראיין: אתה אומר שאתה מתכנן לרוץ מאה קילומטר ולא מבין למה לקחנו לך את השרוכים?
הבחור בטייץ: אה. אולי אני מבין.
שתיקה.
אני רעב עכשיו, אפשר לקבל ג'ל?
המראיין: בארבע מחלקים פה ג'לים עם התרופות.
