דפנה שב מתמודדת עם תופעת הפוסט מרתון, החולי והתהיה בהפסקה מריצה, "זה לא שאני חושבת שאני יוצאת דופן, אבל כמו שלא חשבתי שהמערכת החיסונית שלי תיחלש ובאמת אני אחלה בשפעת, כך גם לא האמנתי שאני אכנס לדיכאון שאחרי המרתון."
מאת:דפנה שב
שוב הצלחתי להוכיח לעצמי שאני נחשבת לרצה ממש כמו בספרים. אני מתכוונת, למשל, שאומרים שמערכת החיסון נחלשת אחרי המרתון, אז ככה זה היה אצלי. המערכת החיסונית שלי אכן נחלשה ושוב, הסתובבתי שבועיים עם כל מיני תופעות חולניות שמנעו ממני מלחזור לשגרת האימונים. אולי בגלל שהתנגדתי לעובדה שבאמת זה אמיתי כל הסיפור הזה על מערכת החיסון, רק עשיתי יותר נזק, ומעודף מוטיבציה דחיתי שוב ושוב את ההחלמה המלאה והתעקשתי לרוץ.
העניין הזה לא הצליח להחזיק כל כך הרבה זמן. בסוף זה הסתיים במרקים, הרבה ניירות טישיו, והמון שעות טלויזיה מתחת לפוך. ואז, עם האוכל בא התיאבון. או יותר נכון להגיד שעם הפינוקים הגיעה העצלנות, והמוטיבציה של אחרי המרתון נעלמה כלא היתה, והתחלתי לשאול את עצמי שאלות הרות גורל, כמו, אולי בכלל לא נועדתי לרוץ? אולי אני פשוט מבזבזת את הזמן? אולי כדאי לנצל את תענוגות החיים, הטלויזיה, הפוך, החוסר מעש ולעולם לא לרוץ יותר?
ככל שהימים עברו השאלה אם לצאת היום לרוץ כבר לא עלתה. לא רציתי לקחת "סיכונים מיותרים" ולכן החלטתי לנוח כמה ימים. הדברים שגיליתי בימים בהם לא רצתי הם: ערימות הכביסה ירדו, יש לי מלא בגדי ריצה בארון (אין כבר מקום יש לומר), סלסלת הגרביים עלתה על גדותיה (שקלתי לרכוש עוד אחת) אין בוץ בבית, והשעון המעורר מכוון לשעה מאד מאוחרת (8:00 בבוקר).
ידעתי בדיוק מה עובר עליי, אבל הכחשתי כל קשר לעניין, כיוון ששוב התעקשתי שדברים רגילים שקורים לרצים, באמת שלא חלים גם עליי. חייתי בתוך הרעיון הזה שקריירת הריצה שלי נגמרה, והאמנתי שכרגע אין שום טעם להמשיך להתאמן. אף על פי שידעתי שממש עוד מעט יחלו מרוצי האביב, וזה הזמן לעשות אימוני מהירות, לשפר את התוצאה בעשרה קילומטר, אולי להירשם לעוד מרתון, לעשות איש ברזל או משהו. אבל שוב, הגעתי למסקנה הגורפת שכל אלו פשוט לא מעניינים אותי.
העניין הוא, שלא באמת הייתי שמחה, זה לא שהסתובבתי והכרזתי בקולי קולות על ה"חופש מריצה". אלא הייתי שקועה בתוך ענן שחור. זה היה מלווה בעוד כל מיני תופעות כמו שינויים במצב הרוח, חוסר תיאבון, אבל שוב חזרתי ואמרתי: "לי זה לא יקרה".
"יכול להיות שהפכתי לבטטת כורסא?" חשבתי לעצמי. ואז נאלצתי להתמודד עם העובדה שגם אני סובלת מדיכאון של אחרי המרתון. שוב, הוכחתי, בפעם המיליון, שכל הדברים שיכולים לקרות לרצים בסוף קורים לי. זה לא שאני חושבת שאני יוצאת דופן, אבל כמו שלא חשבתי שהמערכת החיסונית שלי תיחלש ובאמת אני אחלה בשפעת, כך גם לא האמנתי שאני אכנס לדיכאון שאחרי המרתון. "למה להיות בדיכאון אחרי המרתון?" חשבתי. סך הכל היה נחמד, היתה תקופה יפה ומאתגרת.
כרגיל לא נשארו ברירות. נאלצתי להרים את עצמי מהכורסא ולחזור להיות מה שהייתי. הלכתי וקראתי קצת על ה"פוסט מרתון בלוז" בהקלדת "גוגל" פשוטה וקראתי על כל הדברים שכבר ידעתי: שזה סיום של תקופה לאחר השגת אתגר, פרידה מאורח חיים עמוס שלאחריו ירידת מתח, חוסר הצבת מטרות חדשות לעתיד. הרגשתי שפרסמו את המקרה שלי והרופא מציע לי טיפול בפומבי. לאחר מכן ידעתי שאני חייבת לחזור לרוץ. לקחתי את עצמי בידיים ויצאתי מדי יום לריצות קלות של 20 דקות עד חצי שעה ותוך מספר ימים כבר הרגשתי יותר טוב. זה היה מעט קשה להחזיר את המחשבות לכיוון הריצה לאחר שתקופה מסוימת התרכזתי בשאר הדברים בחיים.
ניצלתי את הימים של הקילומטראז' הנמוך לעבודת משקולות בחדר כושר. בניתי לעצמי אימון לחיזוק כללי וכהכנה לעונת המירוצים התחלתי לשלב עליות בריצות. בהדרגה התחלתי להיזכר מי אני ומה אני רוצה לעשות. חזרתי לאימוני הריצה ולמרחקים שאני כל כך אוהבת לרוץ, לעליות ולקצבים. נכון, הכל עדיין לא פשוט ולא בדיוק איך שהייתי רוצה שיהיה, אבל לפחות חזר לי החשק לעבוד קשה.
תמונה / freefoto.com
