מאות ספורטאים התכוננו לתחרות ישראמן 'נגב' 2010, חודשים ארוכים של אימונים מפרכים וקרב מנטאלי עיקש, הכול כדי להגיע לקו הזינוק של הישראמן. מור שלזינגר שיתפה אותנו לכול אורך תקופת ההכנות שלה, מהימים הקשים ועד לימים היותר קשים. פרק אחרון לפני הזינוק
מאת:מור שלזינגר
הסימולציה לדבר האמיתי החלה בחמש בבוקר. חושך, חבורת אנשים יחפים, מוזרים למראה, עטופים בניילון נצמד מכף רגל ועד ראש, נצפית ברחובות אילת. בינם לבין עצמם הם מתלוצצים על כך שצריך להיות לא שפוי כדי לעשות את זה, וכנראה שהם צודקים. אני יודעת, כי אני חלק מהחבורה המוזרה הזו. המשוגע הראשי (פסיכולוג, לכו תבינו…) מסתכל בשעון בדאגה ומלחיץ את כולם – קדימה קדימה, צריך להתחיל לשחות לפני שיעלה האור.
זינוק עם שחר
על קו המים אנחנו מצטופפים ומקשיבים לתדריך. אני מסתכלת בדאגה על הים. שחייה זה לא הצד החזק שלי, וכל התמודדות עם הכחול הזה מלחיצה אותי. מנסה למצוא את זוהר וניר שמראש סיכמנו אתמול באימון ים שננסה לשחות יחד, אבל זה קשה – כולם נראים לי אותו הדבר בחושך הזה. בסוף מצליחה למצוא את זוהר (לפי הקול), ניר מצטרף אלינו, ואנחנו מסכמים לנסות לזנק מאחור ולהשאר ביחד.
זינוק, גם כשהוא קטן ואינטימי עם 20 איש מלחיץ אותי. הבלגן המוכר של תחילת שחייה, פותחים מהר, ואני רק מנסה לא לאבד את הדרפטינג. אחרי זמן קצר השרוך נפתח, הקצב מתייצב, כולנו שוחים לאורך החבל עם המצופים. אני מנסה להירגע. רפיון, תנועות ארוכות, אגן, גריפה ולאט לאט אני נכנסת לקצב. מופתעת שאני מצליחה עם הדרפטינג, ופתאום נגמר.
זריחה מעל הרי אילת (צילום: מור)
קרררר…. אני חזרה ליד האופניים, השיניים נוקשות, אצבעות הידיים קפואות ולא מתפקדות ואני מנסה לשווא להחלץ מהניילון הנצמד שמסרב לרדת. בראש עוברת לי רק שאלה אחת, שאלה שאסור לשאול בסיטואציה הזו: למה אני עושה את זה לעצמי? "אם זה לא היה כל כך קר וקשה, כולם היו עושים את זה," אומר לפתע המאמן בחיוך אמפתי, ואני מצליחה לאסוף את עצמי. מתלבשת מהר בבגדים חמים על החליפה הרטובה ויוצאת לדרך על האופניים.
קר לי גם על האופניים, עם הרוח על המכנסיים הרטובים. אני מתכנסת לתוך עצמי, מתרכזת בלסובב רגליים ולנסות להתחמם. יודעת שעוד מעט זה יעבור ואני אכנס לזה. מגיעה לעלייה המפורסמת של נטפים, ומצפה בקוצר רוח להגיע למעלה, לנופים המדהימים. רק בשביל לגלות שהרגליים קפואות ומסרבות לזוז… אני מתבאסת, תחילתו של יום ארוך, והרגליים לא זזות, כבדות ומרוקנות, כאילו זה סוף אימון ארוך, ולא תחילתו. פתאום גולש מולי בעלייה רוכב מוכר, שוב המאמן. כאילו קורא את מחשבותי וממהר להרגיע שזו תחושה נורמלית. הגוף עדיין קר אחרי השחייה וההחלפה, הרגליים זוכרות את שלושת הימים האחרונים, עוד מעט אני אתחמם ואכנס לקצב, ואכן כך קורה.
למעלה בהרים אני נושמת עמוק עמוק את האוויר הצלול, סופגת את הנוף, ונזכרת למה אני כאן. לא פשוט המסלול הזה, רוחות, עליות וירידות, והברך שלי, שעוד לא התאוששה מההתנגשות כואבת ללא הפסקה. אבל הנוף שמסביב מחפה על הכל, ואני מנצלת את רוח הגב בשביל לטוס קדימה, עד לנקודת הסיבוב, ואז מקבלת תחושת דז'ה וו, מרוח הפנים החזקה שתוקפת אותי. מזכירה לעצמי שזה אימון טוב לקראת הדבר האמיתי, מורידה ראש, מסובבת רגליים וממשיכה קדימה. הרכיבה הופכת קשה יותר ויותר, והרגליים מרוקנות, מכל הקילומטרים שגמעתי בשלושת הימים האחרונים. אני מפסיקה להסתכל על המהירות, פשוט מסובבת רגליים ומשגיחה על הדופק. מחפשת עוד ועוד שירים קצביים לנגן לעצמי בראש כדי שהמהירות לא תרד. זוכרת את התחושות, צורבת את ההרגשה בראש, הכנה טובה לדבר האמיתי…
צילום: מור
שחררי את הגוף
שטח ההחלפה לפני, ואני מאושרת לרדת סוף סוף מהאופניים. באופן מפתיע הרגליים קלילות ומאושרות לא להיות על האופניים יותר, גם הברך הפצועה אסירת תודה על המעבר לריצה ואני מתאמנת בלשחרר את הגוף בירידה ולתפוס מהירות, "אל תגזימי", מזהיר המאמן שרץ לידי, "תשמרי על הארבע ראשי, עוד תצטרכי אותו בהמשך המרתון". אני סופגת את הנופים ונהנית ממפרץ אילת שנגלה לפני שוב ושוב מאחורי כל עיקול בכביש. חם נורא בשעה הזו, מזל שאבי חיים מופיע פתאום עם בקבוק מים ומילת עידוד. בכלל לאורך כל הריצה צצו פתאום אנשים טובים באמצע הדרך, עם מים קרים, עם מילה טובה ואפילו מצלמה והפתיעו אותי כל פעם מחדש.
הירידה מסתיימת והריצה חוזרת להיות קשה, החום משפיע עלי, ואני רק מחכה שתסתיים הריצה. לא קל לי לרוץ על דרכי עפר, אבל אני לא מוותרת, מנסה למרות כל העייפות לא להוריד קצב. מקפידה על סימולציה לפי כל הכללים: אוכל, שתייה, מלחים, BCAA… מתרגלת הכל. צורבת את התמונות בראש, את התחושות, את כיווני הרוח ונקודות הקושי. הזכרונות האלו יעזרו לי בהתמודדות עם הדבר האמיתי. מגיעים לטיילת, עוד סיבוב שחרור קל, ו…די נגמר.
יראת כבוד
תם מחנה האימונים: 3 ימים, 17 שעות של אימוני רכיבה, ריצה, שחייה ושילובים ביניהם. חרשתי כמעט כל קילומטר של המסלול בים וביבשה. ההכנה הכי טובה שיש לישראמן. כל כך טובה, שעכשיו אני מלאת חששות. מראש ידעתי שלא יהיה קל, אבל עכשיו אני קולטת כמה שזה הולך להיות קשה. ואני מתמלאת יראת כבוד עמוקה כלפי המסלול הזה. האם אני אעמוד בזה? את התשובה אגלה רק ב-29.1.10. ועד אז: טייפר, לתת לגוף להתאושש, להחלים ולצבור כוחות לקראת האתגר העצום שמצפה לו.
לבלוג של מור ולכול הפרקים הקודמים בסדרה
