"כבר אמרו חכמים, בכל התהליך הזה שנקרא מרתון, התחרות עצמה היא לא הדבר הכי חשוב. הדרך אליה יותר חשובה כי שם מעבירים את רוב הזמן, באימונים. והנה בדרך הזו הצלחתי לשלב גם את הזוגיות." דנה מורן נוגעת במקום הכי רגיש אצל הרצים – בני הזוג

מאת:דנה מורן

השילוב בין ריצה לזוגיות טריוואלי? לא בטוח. לא מעט פעמים אני שומעת מחברים על בני או בנות זוגם שלא מפרגנים ולא מבינים את הצורך האובססיבי שיש בריצה. לרוב זה מגיע לאותם קיטורים על סדרי העדיפויות בבית. איך שהוא הריצה לא נמצאת בראש הסולם. יש לי חבר שתמיד בסוף אימון ארוך מספר כמה הוא נהנה וכמה הוא הולך "לחטוף" בבית כי הוא הלך לישון מוקדם כדי להתעורר מוקדם, כל היום אחר כך הוא יהיה עייף… וכל זה על חשבון הזמן עם הילדים והחותנת.

בהכנות למרתון הגעתי כבר למרחקים הבלתי נגמרים האלו שדורשים יותר משעתיים של ריצה. זו מטלה משפחתית לא קלה. אחרי הכל זה לוקח כמעט חצי יום, ובקלות יכול לבוא על חשבון זמן האיכות עם המשפחה. בעצם זה לוקח יותר. יש את כל ההכנות יום קודם – ארוחת פחמימות, הכנת מסלול, וכמובן ללכת לישון מוקדם. אם לא הייתה התמיכה המשפחתית זה היה יכול להפוך מריצת בוקר ממושכת ונעימה למטלה עם המון ייסורי מצפון.

כדי לשתף את הקרובים אלי בחוויה, החלטתי להניע את T, וגם את אחיו, לדבר עבירה ולהפוך את הריצות הארוכות לטיול משפחתי בטבע. דוגמא קלאסית היתה בשבת האחרונה. בלוח האימונים רשומה אחת מאותן ריצות שעוברות את סף השלושים קילומטר. המסלול האופציונלי היה לצאת לריצת שטח לאורך ה"סינגל טרק" בבארי המסומן לרוכבי האופניים ואחר כך להשלים, לאורך הכביש, את הקילומטרז' שנשאר.

רציתי מסלול שיהיה בו הרבה ירוק ומכל הטוב של הטבע רק שלא ישעמם ושלא ידרוש יכולות ניווט מעולות. עכשיו הייתי צריכה לפנות למקרובי בתקווה שיסכימו לבלות את כל הבוקר איתי ועם השגעונות שלי. במחשבותי, עוד לפני שהפניתי את הבקשה, ההצעה הזו נשמעה לי די מטורפת. עוד לפני התשובה, הפנמתי שאם אענה בשלילה זה מאוד לגיטימי ואולי הדרישות שלי לחוויות זוגיות משותפות הן קצת מוגזמות. לשמחתי לא היה דרוש מאמץ רב כדי לשכנע את T לקום בארבע וחצי לפנות בוקר.

בבוקר הארוע התארגנו כמו משלחת שיוצאת למבצע חשוב. בגדי ריצה, בגדים להחלפה, מים, ג'לים, אוכל ולדרך. במהלך הנסיעה, כשעלה האור הראשון ואחיו של T הצטרף, לא יכולתי אלא למלמל כל הזמן: "אנחנו מטורפים, אנחנו מטורפים…". בדיעבד אני שמחה שיכלתי להגיד "אנחנו". שמחתי שהאנשים שהכי קרובים אלי מוכנים להיות חלק מאותו כח מנטאלי ופיזי שמניע אותי.

את הריצה העברנו בעומס נעים שאיפשר לנו לחייך, ובשקט. במקום לפתוח בשיחת רכילות קולחת, כרגיל, הפעם שתקנו. מעבר לעובדה שכל כך הרבה אוויר טרי ונקי נכנס לנו לריאות, כל אחד נהנה מהנוף בדרכו שלו וצלל למחשבותיו. לא הייתי צריכה לדבר איתם כדי להנות מהמסלול. הם פשוט היו צריכים לרוץ לידי וזהו. כבר אמרו חכמים, בכל התהליך הזה שנקרא מרתון, התחרות עצמה היא לא הדבר הכי חשוב. הדרך אליה יותר חשובה כי שם מעבירים את רוב הזמן, באימונים. והנה בדרך הזו הצלחתי לשלב גם את הזוגיות.

השעתיים הראשונות של הריצה עברו במהירות מטורפת. קצת שמנו לב לאירוסים, לטופוגרפיה ולאתרים ההיסטוריים וצ'יק צ'ק הגענו לנקודת ההתחלה. T פרש מה"סינגל" אחרי סיבוב אחד [מעל 20K] והתפנה להקים מטבח שדה. אחרי שעה, חברנו לפוקצ'ות ולחביתות שהוא הכין שם. ארוחת בוקר גורמה שלא תבייש אף מסעדה בנמל בת"א. מסתבר שבמהלך הריצה הוא חשב על הבישולים שמתוצרתם ליקקנו את האצבעות. ועל מה אני חשבתי כל הדרך? איזו ברת מזל אני!

תמונות/דנה מורן