"שאלו אותי איך היה לי האימון, ובמקום לחשוב רגע על תשובה מורכבת יותר נפלט לי: "כיף!". דורה הלר, חוזרת מרוממת רוח ממחנה האימונים לקראת הישראמן שהתקיים באילת בסוף השבוע

מאת:דורה הלר

הארבע-ראשי מזכיר את קיומו בכל עליה וירידה, וכרגע אני מדברת על מדרגות ולא על נטפים. חליפת השחייה תלויה לייבוש ובכביסה ערמות בגדי רכיבה וריצה למיניהם – חזרנו ממחנה האימונים לקראת הישראמן באילת. כשהמלון הוא הבסיס שלנו, יצאנו במשך שלושה ימים לשחות, לרכב ולרוץ על מסלול התחרות.

היינו קצת עופות מוזרים בנוף של אורחי המלון האחרים – שהרי המלון מציע מחיר "הכל כלול", מה שמושך בעיקר קהל שהשרירים היחידים שנכנסים לפעולה הם שרירי הלעיסה והופך את חדר הכושר למקום בו אפשר למצוא שקט ובדידות.

respect the distance / צילום: מור שלזינגר

מבחינת ההכנה המנטאלית הייתה משמעות רבה להכרה הפיזית של המסלול והמרחקים. את היום הראשון התחלנו בשעה נוחה עם עלייה להר חזקיהו באופניים וריצה קצובה בזמן בירידה עם פניות לציר האבוקדו. בכל אימון נקבע מרחק אחר לאלה שמתאמנים לישראמן מלא ולאלה שעושים את החצי, ככה שכל אחד כוון למטרה שלו. לפני השקיעה הספקנו עוד לעשות אימון שחייה בים. את כמות אימוני השחייה צריך לציין כאן כדבר חיובי. ברוב מחנות האימונים שעשיתי באילת בעבר השחייה קיבלה תמיד תפקיד זניח, הרי רובינו מעדיפים לרכב.

בערב קיבלנו מהמאמן והפסיכולוג ליאור זך מאור הרצאה בנויה למופת על תזונה וציוד ביום התחרות. הנוכחות של טריאתלטים מנוסים אחרים בפורום הפכה את הערב למקור רעיונות גם עבור השועלים הותיקים יותר. אבי כבר חילק תמונות מאימון הבוקר. זאת לא הייתה מסוג ההרצאות שמקשיבים בה בנימוס ומפהקים בגעגועים למיטה, כאן הייתה הרגשה שכל פרט יכול להיות חשוב ביום הגדול, ומשום מה זה עובר אחרת מקריאה באינטרנט.

ביום שישי עלינו עם הרכבים לנטפים ורכבנו עד עובדה וחזרה בקבוצות לפי רמות. אחרי הצהריים חיכה לנו אימון שחייה ארוך בים, ונדמה לי שחברי הקבוצה לא נמנו עם אלה שגדשו בשעות הלילה את הבר במסע טעימות ממדפי המשקאות חינם.

הלובי היה שומם כשבאנו בבוקר שבת בחשיכה עם חליפות שחייה וציוד תחרות כדי לעשות סימולציה של תחרות. לעומת הקור של אוויר הבוקר המים היו נעימים כמעט, והיציאה מחליפות השחייה הייתה כואבת. עד לכיכר טורונטו דיוושנו רטובים ברוח המקפיאה, אבל בעלייה התחממנו. מכנסי הרכיבה האדומים של גיל אולשינסקי קיפצו לפני במרחק כמעט קבוע, עד שתפסתי אותו בהר חזקיהו והמשכנו יחד במהירות מרוממת, עד שמיצינו את מסגרת הזמן וחזרנו לבסיס אוגדה ומשם בריצה למלון. שאלו אותי איך היה לי האימון, ובמקום לחשוב רגע על תשובה מורכבת יותר נפלט לי: "כיף!".

באמת נהניתי, עד כדי כך שאמרתי לעצמי שאפילו עם מסיבה זו או אחרת לא אוכל לזנק בתחרות (טפו טפו!) המחנה הזה יהיה לי לנחמה. הכל תיקתק סביבנו – תכנון הזמנים והמסלולים, התמיכה על המסלולים – בעזרתה הפעילה גם של כל משפחתו של אבי חיים על אורחיה, שהסיעו, העבירו חפצים ואופניים, הגישו מים, צילמו וסידרו שטחי החלפה. היו מי שקיבלו חיזוק, והיו שאולי החלו לפקפק ביכולתם לעבור את המרחקים העצומים כמתוכנן. צריך להיות במקום, במרחבים של ים, מדבר והרים, כדי לכבד את המרחקים כראוי – מה שליאור קרא “respect the distance”.

תחרות איש ברזל היא לא תחרות קבוצות, אלא מושכת אליה אינדיווידואליסטים מובהקים, שקשה להגיד להם מה לעשות. היו שם סבא וסבתא חטובים עם עבר של מספר תחרויות למרחקים ארוכים, היו קצינים צעירים עם תוכניות גדולות, אלופת הארץ בטריאתלון וכאלה שמפצים על העדר מהירות בנחישות והתמדה, רוכב עילית במשקל נוצה שטס בעליות ועולה חדש כבד משקל שטס רק בירידות – צריך מקצועיות כמו שהייתה כדי להפוך את האימון ליעיל עבור כולם. לי זה היה כבוד גדול להתאמן עם ספורטאים ברמה של נינה פקרמן, ליאור זך-מאור ואחרים בקבוצה. מי שמתכוון לחזור לישראמן בשנה הבאה (וגם מי שסתם מעדיף להעביר כך את ימי החופש שלו), כדאי שיבדוק על מחנה אימונים דומה וישמור לעצמו מקום.