תחרות ה-Norseman בנורבגיה נחשבת לאחת מהתחרויות הקשות בעולם למרחק איש-ברזל. התחרות כוללת טיפוס מצטבר של מעל 5000 מטרים: 3200 מטרים באופניים וכ-1800 מטרים בריצה. מקטע הסיום של המרתון כולל טיפוס אל הר בגובהו של החרמון. יובל בן חורין השתתף. חלק א' 

מאת:יובל בן חורין

שיא המסלול בתחרות ה-Norseman עומד על 10:30 שעות, וברוב השנים המתחרה הראשון הגיע לפסגה לאחר יותר מ-11 שעות. כל מי שמסיים את התחרות במסגרת הזמן המוגדר זוכה בחולצה שחורה (ללא התייחסות למקום הגעתו); אין בתחרות מנצחים ואין בה מפסידים. החולצה השחורה של "Norseman finisher" הפכה בשנים האחרונות לפריט נחשק ויוקרתי בקרב חובבי האקסטרים.
 
ההתחלה – השעמום הניב יצירתיות
לפני כ-8 שנים ישבו מספר טריאתלטים נורבגים ותהו כיצד להרחיב את קהילת משתתפי הטריאתלון למרחקים ארוכים בארצם. אחד מהם (שמכריז על עצמו בתור הטריאתלט האיטי באירופה) הציע לבנות מסלול אתגרי חדש. הרעיון שלו היה ליצור מסלול מיוחד שעובר באזורים היפים ביותר בנורבגיה, מסלול שמייצר חוויה שעולה בעוצמתה ובחשיבותה על זמן הסיום ואשר מאפשר למתחרים לחלוק את החוויה עם יקיריהם אשר יתמכו בהם לאורך המסלול.
 
מסלול אופניים מאתגר לא היה להם קשה למצוא, לכן הם תארו לעצמם שאם סיום התחרות יהיה על פסגת הר גבוה – המסלול יהיה מועמד ראוי לתואר מסלול איש הברזל הקשה בעולם. התוצאה, בצורת גרף גבהים של מסלול התחרות, נראית כך:

(באתר התחרות מופיע תרשים זה בצירוף הכיתוב: "כן, זה במטרים")

שמעתי על התחרות לפני מספר שנים, בכתבה שהמסר העיקרי שלה היה "עד כמה אפשר להיות מופרע?" ברבות הזמן, כטבעם של דברים, מצאתי את עצמי חושב שהאתגר הבלתי-אפשרי שפעם התאים רק לאנשים אחרים, יכול להיות רלוונטי גם עבורי. לפני שנה החלטתי לעשות את זה – ונרשמתי לתחרות. מאחר שהמארגנים לא מספקים תמיכה לוגיסטית, על כל מתחרה לדאוג לצוות תמיכה משלו. רוב המתחרים בוחרים להגיע עם משפחתם או חברים. אני בחרתי להצטרף לקבוצה בריטית מאורגנת, אשר כללה כ-20 מתחרים וצוות תמיכה מנוסה שמכיר את התחרות והמסלול. יש משהו מרגיע בכך שלפחות את הדאגות הלוגיסטיות אפשר להשאיר לאחרים.

המסלול
התחרות היא במסלול "נקודה לנקודה": הסיום איננו בנקודת ההתחלה; למען האמת – הוא מרוחק מאוד מנקודת הזינוק. הפריסה הגיאוגרפית של התחרות מהווה חסרון לוגיסטי, אך היתרון הינו כמות הנופים והאזורים המגוונים שהמסלול הארוך מזמן לעוברים (או רוכבים) לאורכו. השחייה מתבצעת במימיו של פיורד בטמפרטורה של כ- 16 מעלות, והינה על פי רוב אל מול זרם נגדי חלש. הרכיבה עצמה מאפשרת זמן קצר במישור לצורך חימום, לפני טיפוס של 1200 מטר במעלה מצוקי הפיורד, אל תוך מישור אלפיני. 

חציו השני של המסלול כולל שלוש עליות מכובדות (כל אחת דומה ל"נס-הרים"), ובתור מנת קינוח – טיפוס נוסף של 700 מטרים בשיפוע ממוצע של 9%. חלקו האחרון של מסלול האופניים כולל ירידה אל תוך עמקים מוריקים, ומסתיים בכפר ציורי על שפת אגם. שלב הריצה מורכב משני חלקים שונים בתכלית: החלק הראשון הינו מישורי לאורך כ- 25 ק"מ, על גדת האגם. החלק השני, המאתגר ביותר במסלול, הינו טיפוס לגובה 1800 מטרים בשיפוע של כ-10%.

נקודת האמצע של הריצה, כ-21 ק"מ לתוך המרתון; 
נקודת הסיום בראש ההר (כ-1600 מטרים מעל הרצים בתמונה) ניתנת לזיהוי לפי התורן

בערך באמצע הטיפוס, כ-10 ק"מ לפני הסיום, קיימת עמדת ביקורת. מי שמגיע לעמדה בזמן מצטבר של פחות מ-14:30 שעות – מורשה לעבור ולטפס לפסגת ההר. מי שלא הספיק מופנה לסיים את התחרות ולהשלים את מרחק הברזל בנתיב אחר. הסיבה לזמן הגג המיוחד ולפיצול בעמדת הביקורת היא בטיחותית: מאחר שהטיפוס להר מתבצע בשבילים צרים בתוך השטח, המארגנים אינם מעוניינים שאנשים יתהלכו בשטח בחושך, במיוחד בסיומו של יום מפרך כל-כך. זמן הגג הזה אינו זמן cutoff כפי שמוכר מתחרויות אחרות, למרות שגם זמנים כאלו קיימים בתחרות עבור כל שלב – זה אינו זמן שפוסל את המתחרה מלסיים את התחרות. 

חלק לא מבוטל (כ-15%) מהמתחרים אינו מצליח לעמוד בו; אותם אנשים שמסיימים את התחרות בנתיב החלופי זוכים בחולצה לבנה. מסיימים אלה זוכים לומר שהם סיימו את התחרות למרחק איש-ברזל השנייה ברמת הקושי בעולם (אם כי התחושה של רוב המסיימים הללו קרובה יותר לאכזבה מאשר לסוג כלשהוא של גאווה).

מי שמגיע לראש ההר זוכה לטפיחה על השכם ולמנת מרק עגבניות. אותם מסיימים מורדים למטה ברכבל מקרטע ואיטי. הקיבולת הנמוכה של הרכבל, שהינו אמצעי התחבורה היחידי לרדת מההר (למעט ברגל), היא הגורם המגביל את כמות המשתתפים ל-200; התור לרכבל בשנים שעברו התארך עד כדי כך שמתחרים האחרונים ירדו מההר ב-2:00 לפנות בוקר. עקב זאת החליטו מארגני התחרות להציב מגבלות זמנים וכמויות לזוכים לעלות להר.

הדרך לראש ההר
קצת היסטוריה – והנקודה הישראלית
את התחרות הראשונה שהתקיימה ב-2003 כיבדו 21 נורבגים. מספר זה טיפס לאיטו בשנים שעקבו וב-2006 הם הצליחו למלא את מכסת המשתתפים (200 איש).  עד אז השמועות והסיפורים כבר התחילו לעשות כנפיים, ומשם והלאה תהליך ההרשמה נהיה קשה כמעט כמו התחרות: אם ב-2008 ההרשמה נסגרה תוך יום, הרי שב-2009 מי שלא נרשם ב-7 הדקות הראשונות מפתיחת ההרשמה כבר לא הספיק להיכנס (אתגר שמזכיר את ההרשמה ל-Ironman באוסטריה). זה כבר נראה מוגזם בעיני המארגנים, כך שהחל מההרשמה לתחרות של 2010 בחירת רשימת המשתתפים מתבצעת באמצעות הגרלה, כמקובל בתחרויות שבהן הביקוש עולה בהרבה על ההיצע.

מספר ישראלים כבר השתתפו בתחרות בהצלחה רבה, וחזרו עם סיפורים נלהבים על אופייה המיוחד של התחרות. ב-2006 השתתפו אבישי רביב, בן אנוש ואילן גרוכר שהעפילו כולם בזמנים מצוינים לפסגה המיוחלת. ב-2007 השתתף בתחרות אביב כפיף, אשר תחת תנאים קשים מאוד של מים קרים במיוחד ומסלול אופניים שהוארך ל-200 ק"מ (עם בונוס של רוחות פנים עזות, ברד וערפל), הצליח לסיים את התחרות בזמן מעולה ולזכות בחולצה השחורה. באותה השנה מסלול הטיפוס אל ההר נסגר עקב תנאי מזג אוויר קשים.
 
האימונים לתחרות
עקב סיבות אישיות, התחלתי את תוכנית האימונים רק כחמישה חודשים לפני התחרות. תוך דבקות עיקשת בתוכנית אימונים תחת ניצוחו של גווין קנינג, התחלתי לצבור נפחים בריצה ובאופניים, ולאחר מכן – גם גבהים.  לא אלאה אתכם בתיאורים של שעות אימונים, מרחקים, קצבים או זמני התעוררות מופרעים;  אומר רק שמרבית האימונים כללו רכיבות בהן היעד היה גובה מצטבר. העלייה למצודת כוכב הירדן הפכה להיות מסלול הבוחן לשיפור בכושר הטיפוס.
  
ואז הגיע הזמן…
בתחילת אוגוסט, עם עודף בציוד וחוסר בבטחון, נחתי והצטרפתי בשדה תעופה קטן בנורבגיה לקבוצה הבריטית. תוך מספר שעות נסיעה הגענו לאתר התחרות:  כפר קטן ושליו שקטן מלהכיל את כמות האנשים ועוצמת ההתרגשות בימים לפני התחרות.

כאשר הגענו לתדריך ביום לפני התחרות התחלנו להבין עד כמה תחרות זו שונה מארועים אחרים. הושבנו, המתחרים ומשפחותיהם, באולם ספורט חשוך של בית הספר המקומי, כאשר את הטקס פתחה נגנת מחוננת ששרה שיר עם נורבגי. כאשר הוצג סרט התחרות מהשנה שעברה, כל הרגשות – לחץ פחד והתרגשות בערבוביה – גאו ועלו בי, וכנראה גם באחרים. כשהאורות הודלקו ראיתי שלא נשארה עין יבשה באולם.

בתדריך עצמו נוכחנו לדעת עד כמה המירוץ מיוחד ואינטימי, כאשר המארגנים צוחקים זה על זה, משלבים בדיחות ציניות, מדברים עם כל אחד ואחד וגורמים לכל מתחרה להרגיש שהוא חלק מהמשפחה. למחרת לפנות בוקר עלינו על המעבורת, שהתחילה בהפלגתה אל אמצע הפיורד. מעט לפני 5 בבוקר נפתחה הרמפה (כן, זו המיועדת למכוניות!) וקפצנו בחושך מגובה ארבעה מטרים אל תוך המים הקרים של הפיורד. בעודנו מנסים להתרגל לקור של המים הופעל הצופר של המעבורת.  והיום הארוך בחיינו התחיל.

בפרק הבא – הסיפור המלא של יובל בן חורין
תמונות / אתר התחרות