הטריאתלט ואיש הברזל הותיק יחיאל מילר נסע להתחרות באירונמן לואיזוויל כשהוא כבר מעל גיל 60. לאחר פציעה בקרסול רופאיו אמרו לו שכנראה לא יוכל לרוץ יותר, אך הוא נרשם בכול זאת וטס עם משפחתו לקנטאקי, ארה"ב, לסמן V
מאת:יחיאל מילר
כבר חשוך לגמרי ברחובות לואיזוויל. אני, יחד עם רצים רבים נוספים, שוזרים קו אנושי לאורך השדרה הראשית שאורכה קילומטרים רבים בהתמודדות עם ריצת המרתון. השכם באותו בוקר שחינו כארבעה ק"מ בנהר אוהיו, ורכבנו 180 ק"מ על הגבעות מצפון לעיר. המרחקים בארצות-הברית הם במיילים כידוע, ובתחילה עוד הייתי מתרגם אותם לקילומטרים, אבל אחר-כך התייאשתי והתחלתי לחשוב במיילים. עוד 3 מיילים לסיום. גם אם לא רואים את הסוף, כבר מתחילים לחוש את פעמיו. התחושות השליליות נעלמות, ובמקומן צפות ועולות מחשבות חיוביות. הריצה נעימה יותר ולהפתעתי גם מהירה יותר. אלו הן הדקות היפות שחוויתי באותו היום. אחרי חודשים של הכנות מפרכות וקפדניות ובסיומו של יום עמוס, עם מצבי רוח מתחלפים, מגיעים הרגעים שהכול מתחבר נכון. וככול ששער הסיום קרב, ההתעלות הרוחנית נוסקת בהתאם.
מי שמתכונן לתחרות איירונמן יודע שעליו להשקיע מאמצים, הכוללים אימונים מפרכים לאורך זמן, ולהתפנות מרוב העיסוקים היום-יומיים תוך שיתוף המשפחה כולה, לטוב ולרע, בעיקר לטוב. כשכל המשפחה רואה בעין יפה את כל מה שכרוך בהכנות ובהשתתפות בטריאתלון זכית בדבר גדול. מה שנותר הוא להתכונן בצורה נכונה לתחרות הגדולה.
תמו ההכנות. אשתי ואני הפקדנו בשדה התעופה את המזוודות ואת האופניים – ארוזים היטב במזוודה המיועדת לכך, והתרווחנו במטוס. התכנון היה להגיע ללואיזוויל חמישה ימים לפני התחרות ובכך להתגבר על היעפת (ג'ט-לג). רציתי גם לסקור בניחותא את אזור התחרות, ללמוד את התנאים ולעשות את כל מה שצריך כשמגיעים לאירוע שיא כמו איירונמן.
כשחלפנו בדרכנו מעל אנגליה הודיע הקפטן שעקב תקלה ניאלץ לנחות באיסלנד. נחתנו והמתנו, כל 400 הנוסעים, במטוס. רק אחרי ארבע שעות תוקנה התקלה, אלא שאז התברר שצוות טכני ישראלי צריך לבדוק את המטוס, שפירושו שהיית לילה וחלק מהיום שלמחרת באיסלנד… נורה אדומה קטנה החלה להבהב אצלי על אפשרות של פגיעה בתכנית המקורית. רק למחרת בשעות אחר-הצהריים הודיעו לנו האיסלנדים החביבים שאפשר לצאת לדרך.
אבל התלאות לא הסתיימו שם. המזוודה עם הבגדים לא הגיעה לניו-יורק, חברת אל-על לא דאגה לטיסת המשך, ורק אחרי דין ודברים והתרוצצות בין הדלפקים הצליחה אחת מעובדות אל-על למצוא לנו מקומות לטיסה לקנטאקי. למלון בלואיזוויל הגענו בשעה מאוחרת בלילה.
מחממים מנועים
תלאות הדרך והג'ט-לג לא סייעו במיוחד לשינה ערבה, כך שמוקדם בבוקר יצאתי לקלוט רשמים. למזלי היו המפקדה, ההנהלה, הרישום והאקספו מרוכזים בתחום המלון. בחוץ כבר היו המוני רצים ורוכבי אופניים, שחלקם עשו 'ניסוי כלים', ואחרים דהרו כאילו אין תחרות יומיים אחר-כך. מרגע שסימנתי לי את הנקודות החשובות כמו מקום הרישום, הכינוס, טכנאי האופניים ועוד נרגעתי מעט. אינני נוהג להתאמן יומיים לפני תחרות, פרט לשחייה, בעיקר מאחר ששחייה בנהר שונה מזו שבאגם או בים הפתוח, מה גם שהמארגנים הכשירו קטע בנהר שלא שוחים בו בדרך כלל.
לואיזוויל איננה ניו-יורק או לוס-אנג'לס. החיים פה שלווים ורגועים, והעיר אינה מהווה בדרך כלל יעד לתיירים סתם. והנה, קרוב לשלושת אלפים ספורטאים הגיעו אליה, ויחד עם המשפחות והמלווים היה מדובר ברבבה כמעט, שגדשה את המלונות, מרכזי הבידור והמסעדות. האחרונות תלו שלטים עם הצעות ותפריטים מיוחדים לאנשי הברזל, ואכן פסטות מכל הסוגים והטעמים חגגו על הצלחות. הטריאתלטים הציפו את האתרים המרכזיים של התחרות, 'חיממו מנועים', מדדו את המרחקים בין מקום הזינוק לשחייה ובדקו את שטח ההחלפה ואת שער היציאה לריצה ולאופניים. צוותים מיומנים פירקו ממכולות מיוחדות, שהובאו לאתר התחרות בליל שישי, את כל הציוד והאביזרים הנחוצים, ובתוך זמן קצר הכול היה מוכן ומזומן.
הסימן שחיכיתי לו
לפני עשור שנים הייתי בין הבודדים שנענו ליוזמה של יוסי מלמן, שארגן את התחרות הראשונה בארץ, המקבילה לאיש הברזל. רציתי, בגיל 55, לממש את האתגר כשעוד כוחי במותניי. התאמנו אז לפי תכניות אקראיות, בלי שיטה מיוחדת, וגם האינטרנט היה אז בחיתוליו. במהלך השנים המשכתי להשתתף בטריאתלונים אולימפיים ובחצי איש הברזל, אבל כשעברתי את גיל ה-60 היה לי ברור שאת פרק האיירונמן סיימתי. אלא שכמו בסיפורים ובאגדות קרה דבר-מה ששינה את התכנית הישנה ופתח צוהר לדרך חדשה.
לפני כשנתיים וחצי מעדתי במהלך רכיבה באופני שטח. כבר היו לי עשרות נפילות, מסובכות יותר או פחות, אבל דווקא באותה נפילה טפשית לכאורה שברתי את קרסול רגל ימין בצורה חמורה ביותר, וכעבור שלושה ימים נותחתי. "לרוץ אמנם לא תוכל", אמר לי אחד הרופאים, "אבל לא תהיה לך כל בעיה לרכוב, אפילו באופני הרים". זו היתה בשבילי פצצה ששוגרה אלי בטיל מונחה. האורתופד ד"ר גדעון בורשטיין, הרופא שטיפל בפציעה במומחיות רבה לאורך כל הדרך, הרגיש מיד כיצד הדיכאון משתלט עלי וניחם אותי באומרו שלדעתו קיים סיכוי שאוכל לרוץ. הוא אף חזר אליי עם המנתח רואה השחורות, שהתנצל על דבריו…
גם במהלך ההחלמה שנמשכה כחצי שנה ולוותה, לפחות בחודש הראשון, בכאבי תופת התרגלתי כבר לרעיון שריצה היא כבר לא אופציה עבורי, ועם זאת, במעמקי התודעה, נבטה מין תחושה עמומה שזה עדיין לא הסוף. זה היה מעין סוד ביני לבין עצמי – יום יבוא ואחזור להשתתף בתחרות האיירונמן.
בפברואר השנה נטלתי חלק בתחרות הישראמן באילת. הנהלות האיירונמן של רות' מגרמניה ולואיזוויל בארצות-הברית העמידו כמה 'סלוטים' (זכות השתתפות) בתחרויות שלהם. אלה הוגרלו בין מנצחי הישראמן, וכך זכיתי בכרטיס כניסה לתחרות בלואיזוויל. זה היה הסימן שחיכיתי לו, וכל מה שנותר היה להתחיל להתאמן.
ארבעה חודשים נותרו עד למועד התחרות. קיימתי אימונים רבים בשעות החמות של היום, מה שהתברר כצעד נכון (עומס החום בקנטאקי בסוף אוגוסט דומה לזה שלנו). על-פי ההנחיות התמקדתי בעיקר בריצות וברכיבות בעליות, ושמתי דגש גם על המעברים מרכיבה לריצה. הקפדתי על התזונה, שכללה שילוב נכון בין פחמימות וחלבונים בכמות התואמת את המאמצים ושסייעה להתאוששות הגוף ולהגנה מפני פציעות.
היום הגדול הגיע
ארבע וחצי בבוקר, חשיכה גמורה. אלפי המתחרים ומלווים רבים צועדים כקילומטר וחצי לאתר הזינוק לשחייה. המקום קטן, וכדי למנוע צפיפות סידרו אותנו בזוגות לאורך כקילומטר מנקודת הזינוק, וכך ישבנו בזוגות יותר משעתיים ואף אחד לא התלונן.
בשש ושלושים בבוקר נוגן ההמנון האמריקני, המושל בירך ונשמעה תרועות חצוצרה. 40 משתתפים – מקצה העילית, יצאו לדרך הארוכה וכמה דקות אחריהם אנחנו. המים עכורים (היו שהקיאו לאחר השחייה), אבל חוץ מזה אני לא נתקל בבעיות וגם לא בזרימה מיוחדת של המים. בשטח ההחלפה כבר המתינו לנו עם התיק שהוכן מראש ובו הציוד והלבוש הנחוצים לרכיבה, ולפני היציאה לרכיבה דאגו למרוח אותנו במשחה מיוחדת להגנה מהשמש.
מסלול האופניים עבר ברובו בשטח הררי שכלל עליות וירידות רבות. הכביש, ב-40 הקילומטרים הראשונים, בנוי מלוחות בטון המחוברים זה בזה, ובכל קטע-חיבור כזה האופניים מזדעזעות. רבים איבדו שם בקבוקי שתייה, משאבות וחטיפי אנרגיה. כיוון שנפל לי מכסה הבקבוק שהיה מוצמד לאיירובאר (מתקן אחיזה מעל הכידון) ספגתי בכל רעידה כזו שפריץ בפרצוף.
לאורך קילומטר התפרסו אלפי אוהדים ומעודדים שהזכירו קטעים של 'טורים' גדולים במירוצי אופניים (אוטובוסים מיוחדים הסיעו את המשפחות והמלווים לקטע כביש שנמצא בחצי הדרך). הנוף היה מהמם, ואוכל ושתייה היו בשפע בתחנות הרבות שבדרך כמו גם מתנדבים רבים ששמחו לעזור.
"ג'ט-לג שמט-לג, פשוט תרוץ"
ההחלפה מרכיבה לריצה גזלה זמן יקר, ושוב מרחו אותנו בקרם הגנה. מתנדבים באוהל הגדול היו מוכנים לסייע אפילו בנעילת נעליים למי ששריריו קפאו. יצאתי לריצה, וידעתי שהאתגר האמיתי מתחיל עכשיו. ניסיתי לא לחשוב על אורך המסלול, כמה עבר וכמה נשאר. אחרי 5 מייל הרגשתי מין תחושה מוזרה. הגוף לא עייף, הרגליים לא גמורות, מצב הנוזלים בסדר, גם החום היה נסבל, ובכל זאת משהו אינו כשורה. עברתי להליכה די מהירה, ובדיעבד הבנתי שכנראה חוסר השינה והג'ט-לג גרמו להפרעה. אחרי כחמישה מייל התחלתי לרוץ שוב, בזהירות.
כאן ראיתי את אשתי, בתי ובן זוגה. "ג'ט-לג שמט-לג, פשוט תרוץ", צועקת אשתי. "הזמן שלך טוב", שמעתי את בתי. התאוששתי והגברתי את המהירות. מחשש שהקסם יפוג פחדתי לעצור בתחנות השתייה והמזון אבל אין ברירה, שֵם המשחק הוא גם מילוי מאגרי האנרגיה. עם השיפור בהרגשה יכולתי להביט סביבי ולהבחין במאות מתחרים שפשוט הלכו והלכו. הריצה נערכה לאורך השדרה הארוכה החוצה את העיר, ודיירי הבתים הסמוכים הוציאו כיסאות ולא הפסיקו לעודד.
החשיכה ירדה, ואלה שעברו מולי נראו מרחוק כגחליליות שצוידו בנרות תאורה מיוחדים. התקרבתי לסיום, ריחמתי על הרצים שיצאו עכשיו לחצי השני של המרתון, וספק אם יסיימו בזמן. הרמקולים של הכרוז הדהדו, המוזיקה רעשנית וקרני הלייזר האירו את השמים. עוד רגע קט ואני נכנס לשרוול הארוך לקראת הסוף. מאות אנשים ניצבו לאורכו, מריעים לכל רץ שמסיים כאילו הוא אלוף. כל משתתף שחצה את קו הגמר נחשב למנצח והכרוז מעניק לו את התואר 'איירונמן'. עשיתי זאת! סיימתי ב- 14:39:20 שעות, חמישי בקטגוריית הגיל שלי והעיקר – ניצחתי את הפציעה והגשמתי חלום.
פורסם לראשונה במגזין 'עולם הריצה'
תמונות / יחיאל מילר
