"להגיע לאילת לא היה פשוט. מדובר בהמון כסף, ולא ממש הלכו לקראתי. קיוויתי שמישהו שמשקיע כל כך הרבה שנים, ומנסה להביא כבוד, יקבל יותר אכפתיות, יחס, אבל זה לא קרה." נינה פקרמן, אלופת ישראל בטריאתלון בפעם החמישית, מספרת למור שלזינגר על הכול

מאת:מור שלזינגר

נינה פקרמן בת 32, רווקה, עלתה לארץ כשהיתה בת 17. נינה מגיעה מרקע של שחייה, ובמקצועה היא מאמנת שחייה, מתמחה בהפעלת תינוקות במים ובאימון אוכלוסיות מיוחדות, והידרותרפיסטית. אפילו לראיון קשה היה לתפוס אותה, הבחורה עובדת קשה מאוד, עד 21:00 בערב כל יום. איך היא מצליחה לשלב עם סדר יום עמוס כל כך גם אימונים אינטנסיביים, לימודים, ועוד, לא ברור, אבל היא בהחלט מצליחה לעשות את זה בצורה מעוררת הערצה.

מתי נכנסת לענף הטריאתלון?
ב-99, אחרי הצבא, התחלתי ללמוד בוינגייט וקניתי אופני הרים. החבר שלי באותה תקופה נסע לטריאתלון ואני הצטרפתי. את הטריאתלון הראשון שלי עשיתי עם אופני הרים, ובעצם (היא צוחקת), גם את הראשון ואת השני. התערבתי עם אבא של חבר שלי שאני יורדת מהשלוש שעות באילת עם אופני הרים, וניצחתי בהתערבות: ירדתי ל-2:43. משם זה רק 'החמיר'. משנה לשנה 'השריטה' הפכה עמוקה יותר ויותר. בסופו של דבר עם הטריאתלון נשארתי והמשכתי ברצינות, עם החבר כבר לא.

יש לך אוסף הישגים מרשים ביותר. באיזה מכל ההישגים שלך את גאה במיוחד?
ב-2003 השתתפתי באליפות העולם דרג ב'. עצם הסיום של כזו תחרות זה כבר כבוד גדול. ואני הייתי רוב הרכיבה בדבוקה המובילה, לרוע המזל היה לי פנצ'ר. ולמרות זאת, סיימתי במקום ה-25. אני גאה גם בתחרות הבינלאומית הראשונה שהשתתפתי בה, הגעתי בין 20 הראשונות כבר בתחרות הראשונה שלי. וכמובן, כל הפעמים שניצחתי את אליפות ישראל. במיוחד כשניצחתי בקרב צמוד, זה נצחון הרבה יותר מתוק מסתם לבוא ולנצח.

מה את אוהבת בטריאתלון?
אני אוהבת הכל בספורט הזה, אולי חוץ מהפוליטיקה. אני אוהבת במיוחד דווקא את התחרויות של קבוצות הגיל, שבהן אין דרפטינג. כשאין דרפטינג, כל אחד מפגין את היכולת האמיתית שלו. ברגע שיש דרפטינג זה הופך להיות סוג של טריאתלון, ממש תחרות ריצה לשחיינים.

איך זה להיות האישה החזקה בעולם הטריאתלון בארץ?
אני מניחה שזה כמו אישה חזקה בכל תחום שהוא. יש אנשים שמעודדים ומפרגנים, ויש גם כאלו שמחכים שתפלי. בכלל, להיות אישה חזקה זה לא פשוט. לתחרות באילת הגעתי והתחריתי עם הזמן, עם עצמי, רציתי תוצאה טובה, והתחריתי ביכולת שלי. ברור שאם היתה לי תחרות צמודה, הייתי מצליחה להוציא מעצמי יותר.

מה הייתה תוכנית האימונים שלך לקראת טריאתלון אילת?
התחרות באילת לא היתה תחרות מטרה. לפני כחודש הצטרפתי לקבוצה חדשה: זון 3 בניהולו של ליאור זך מאור. הצטרפתי בגלל המסגרת המסודרת, התמיכה של הקבוצה, ותכנית אישית עם בקרה צמודה. היה לי חשוב גם ההתמקדות של הקבוצה במרחקים ארוכים, והמטרה הקרובה שלי זה הישראמן, ולשם אני מתאמנת. התחרויות שבדרך הן בעיקר לשם מבדקים, לראות איפה אני נמצאת ומה השפעת האימונים, לקראת הישראמן. בינתיים עומדים יפה בתהליך, וביעדי הביניים.

הסיכום שלך לגבי התחרות באילת
קודם כל, להגיע לאילת לא היה פשוט. מדובר בהמון כסף, ולא ממש הלכו לקראתי. קיוויתי שמישהו שמשקיע כל כך הרבה שנים, ומנסה להביא כבוד, יקבל יותר אכפתיות, יחס, אבל זה לא קרה. בסופו של דבר הסתדרתי, עם עזרה של אנשים פרטיים, שעשו טובה, וכל אחד זרק 'עצם'. אם לא הייתי מוצאת את הכסף, לא הייתי אלופת ישראל בפעם החמישית. וכמובן התחרות עצמה זה כיף אדיר: אוירה מיוחדת, חופש, שלושה ימים שלא עובדים, ועושים אך ורק את מה שאוהבים. בסופו של דבר, זה תלוי בכסף.

מה החלום שלך?
יש לי הרבה חלומות, גם ברמה האישית, גם ברמה המקצועית. אני מאמינה שבסופו של דבר, בכל תחום שלא ניקח, החלום של כולנו זה להצליח במה שעושים. ואני מקוה שתהיה לי האפשרות הנפשית, הכלכלית להגיע להצלחה, ולהגשים את החלום הזה. בסופו של דבר החלום שלי הוא פשוט להיות בן אדם.

איזה טיפים את מציעה למי שקוראת עכשיו את הכתבה ונמצאת בתחילת דרכה בעולם הטריאתלון?
קודם כל צריך להחליט מה רוצים ולקבוע מטרה. בהתאם לכך, לחפש את האמצעים להגיע אליה ולהגשים אותה. המטרה צריכה להיות ריאלית, ואז ברגע שיש מטרה, ויש את האמצעים – הולכים על זה. ממש כמו שאני עשיתי כשהצטרפתי עכשיו לקבוצה. ספרו שפרשתי, אבל זה לא נכון, פשוט הייתי בהמתנה, ועכשיו, שיש לי את האמצעים, אני הולכת על המטרה שלי.

עוד משהו שהיית רוצה להוסיף?
כל אחד צובר קודם כל נסיון על עצמו, אבל אם אפשר להעזר באחרים ובנסיונם, ולהשתמש בכלים של אחרים זה יותר טוב. אני שמחה תמיד לתרום מהידע שלי ומהנסיון שלי, ואם אצליח לעשות את זה, ולתרום, אז עשיתי את שלי.

רוצות לשאול את נינה שאלות נוספות? נינה תתארח בפורום נשים בספורט, במהלך שבוע הבא, פרטים בהמשך.