מאת:עופר ביידה
אליפות ישראל בריצת הרים, היא אירוע יחסית חדש, בנוף הריצה והאתלטיקה הישראלית.
האליפות נערכת השנה (מרץ 2009) בפעם השלישית, ומאורגנת ע"י איגוד האתלטיקה בשיתוף עם מועצה אזורית מגידו.
התחרות פתוחה גם לרצים ורצות שלא רשומים באיגוד האתלטיקה, אבל בעלי אישור רפואי בהתאם לחוק הספורט .
המסלול שפורסם אמור להיות באורך 12 ק"מ לגברים ו-6 ק"מ לנשים.
הגברים אמורים לרוץ חלק מהמסלול פעמים.
כמו שכתבתי כבר בסיכום שלי לאליפות ישראל במרוצי שדה, שהתקיימה חודש קודם לכן, ופורסם לפני זמן לא רב, אני לא מפרסם בד"כ סיכום למרוץ שלא השתתפתי בו.
אולם מאחר, ותחרות זאת היא אירוע חדש, ומספר המשתתפים בו קטן, החלטתי לא להסתפק בצילום פסיבי של המשתתפים.
ביקשתי וקיבלתי אישור מהמארגנים לרוץ על המסלול מחוץ לתחרות, בתקווה לנסות להעביר את החוויה, למי שיראה את התמונות ויקרא סיכום זה.
אולי גם זה יכול לתרום במשהו, להגדלת מספר המשתתפים בשנים הבאות.
הרצים והרצות כבר מוכנים בשער הזינוק.
אני מחליט לרוץ עם המצלמה הגדולה, עם אותה העדשה איתה רצתי לא מזמן, במרוץ כפר סבא.
לחיצה על כל אחת מהתמונות בכתבה תפתח חלון חדש ובו התמונה ברזולוציה גדולה יותר.
ראינו כבר בתמונה הקודמת שמספר המשתתפים לא רב, בתמונה הבאה, נפגוש שלוש מתוך ארבעת הרצות שנענו לאתגר – צפנת נאמן, ג'סיקה מיסונישניק שהיא סגנית האלופה משנה שעברה וג'סיקה ספקטור, שלושתן מאיילות.
הרצה הרביעית ורד אופיר ממועדון ארוחת הבוקר, נראית בתמונה הבאה (ליד ג'סיקה ספקטור).
בין הגברים, ניתן לראות חלק מהרצים המובילים בארץ בריצת הרים – ניתאי שטיין, שביט צוריאל, חיים מלכא ודן סלפטר, כולם מאתלטי אורן השרון.
היכון,
צא!
מיד לאחר הזינוק אני מצטרף לרצים ולרצות,
הייתי אמור ללחוץ על כפתור ה-start של הגארמין 305 שלי, אבל לקח לי כמעט דקה, להיזכר בכך…
התחלת הריצה, היא בדרך עפר,
אך מהר מאד, צבעה של הקרקע משתנה לירוק.
כשתי דקות וחצי מהזינוק, הרצים כבר בטור עורפי.
אנחנו אמורים להיות בריצת הרים, אני מופתע קצת לגלות שהרצים נעלמים לי דווקא,
בירידה חדה!
העובדה שזינקתי אחרון, ואני משתדל גם לשמור על המצלמה הגדולה, גורמת לי מהר מאד להישאר לבד…
למזלי, בעזרת הסימונים בצבע צהוב שמסמנים את המסלול, כמו גם סרטי הסימון בצבע אדום-לבן, שחוסמים שבילים שהם לא הכיוון להמשך המסלול,
אני ממשיך בכיוון הנכון.
בחלוף דקות ספורות, אני מקבל חיזוק לכך שלא טעיתי, בדמות רצים שאני רואה באופק.
המצלמה מצליחה לקרב את הרצים אלי, אבל במציאות אני מבין שזה יהיה קצת יותר קשה…
אני מבצע עוד שינוי של אורך המוקד של עדשת המצלמה שלי, כדי להנציח את משה נחמיאס,
מצלם אותי, מצלם אותו…
גם למחלקי המים בנקודת השתייה מגיעה תמונה.
ממשיכים לרוץ.
החץ וסרט הסימון, שוב מסיטים אותי מהשבילים הרגילים יותר,
בינתיים תוואי המרוץ מזכיר לי את האולטרא מרתון, בו השתתפתי שנה קודם לכן (מרץ 2008), שאורגן ע"י קרן גולדבלט מפרו-ספורט,
תחרות שאמורה להתקיים שוב (כמו בשנים הקודמות, באזור גיאוגרפי זה), שבועיים לאחר אליפות זו.
בשלב זה של התחרות, יש לי הרגשה שהתמודדות עם מסלול כזה, פעמים בתוך שבועיים, זה אולי יותר מדי…
מגמת הירידה ממשיכה עוד ועוד,
כך שאני שמח לפגוש לבסוף שביל ישר…
נקודת שתייה שנייה, נראית למרחוק,
כמובן שאני מנצל אותה, ואף מצרף תמונה.
לצערי המעבר התכוף מצל לאור, לא מלווה מספיק בשינוי הצמצם במצלמה שלי (שעלי לבצע באופן ידני), וכך בהירות התמונה, לא יוצאת תמיד כמצופה.
חזרה לריצה, הסימון הצהוב שוב מאשר, שאני ממשיך בשביל הנכון.
פחות משלוש דקות מאז שעזבתי את נקודת השתייה, אני ממשיך לדהור בשבילים,
אבל כנראה שהשמחה שלי, הייתה מוקדמת מדי, המסלול שוב עוזב את השביל, לטובת ירידה חדה שמופיעה בצד ימין.
אני שוב מנצל את הזום של המצלמה, כדי ליצור מצג שווא, כאילו אני ממש מאחורי אחד הרצים…
בחזרה למציאות,
כדי לא להסתכן בנפילה, שאותה המצלמה הגדולה שלי (בניגוד למצלמה הקטנה), אולי לא תאהב, אני עושה חלק קטן מירידה זו – בישיבה.
אפשר לנצל זאת, לתמונה בגובה דשא!
עוד קצת דשדוש בחשכת היער,
לפני שנצא אל האור.
אני שמח לחזור סוף סוף למישור, גם אם קצת בוץ, מבצבץ מפעם לפעם.
כנראה שהשמחה שלי הייתה מוקדמת קצת, כי לא חולפות אפילו שתי דקות, והחץ בתמונה שוב מפנה אותנו מהשביל – הפעם שמאלה.
אני מנסה להבין שוב פעם, מה בדיוק אני עושה פה, אל מול האבנים שבדרכי,
והאם החץ מרמז שאני צריך לרוץ אל הגדר…
אבל אני כבר פה, ואי אפשר להתחרט, כך שאני ממשיך לטפס על האבנים, במקביל לגדר.
לצערי, אני ממשיך לא להבין בזמן, שצריך להתאים את השינוי במיקום השמש, לגודל הצמצם של המצלמה, וכך חלק מהתמונות ממשיכות לסבול מכך.
העובדה שהשלט האדום (על העץ במרכז התמונה), נראה מצידו ההפוך, מרמזת שכנראה צילמתי (משום מה), את הדרך שעברתי,
לפני שאני חוזר (כנראה), לצלם את הדרך שמחכה לי.
מצד שני, הכול נראה פה דומה, ובמרחק של שמונה חודשים מהמרוץ, לזמן כתיבת סיכום זה, קצת קשה לי לזכור, מה נכון ומה לא…
חזרנו לשביל, אבל הסרט האדום לבן, חוסם את דרכי בכיוון זה,
אולי בצד השני? כנראה שלא,
אין ברירה, אלא לחזור למלאכת הטיפוס,
שוב במקביל לגדר.
אני ממשיך לעקוב אחר הסימונים הצהובים,
כמו גם השלטים וסרטי הסימון בצבע אדום-לבן.
שוב בשבילים רחבים,
או צרים.
לא לקחתי זמני ביניים בעזרת הגארמין, מאחר ולא היו סימוני קילומטרים על המסלול.
אבל בשלב זה למיטב זכרוני, אני תוהה על כך, שנראה שעברתי כבר יותר ממחצית המסלול המוצהר לנשים, אותו החלטתי לרוץ (שאורכו הכולל אמור להיות 6 ק"מ).
עדיין אין סימן לנקודה שתפריד בין מסלול הגברים (שאמור להיות 12 ק"מ), לזה של הנשים.
אני מזהה טרקטורון עם אנשים מטעם המארגנים, בסוף הירידה, משום מה לא צילמתי אותם מקרוב…
אני שואל אותם לאן להמשיך, וגם מבהיר להם, שאני עובר פה בפעם הראשונה (סיבוב ראשון).
לא כל כך ברור לי מתשובתם, אם פה אמור להיות הפיצול, בין מסלול הגברים לזה של הנשים, אבל אני שומע בקולם ופונה שמאלה.
הסימון הצהוב,
כמו גם השלט, מרגיעים אותי שאני בכל זאת (אני מקווה), בכיוון הנכון.
זמן לא רב חולף, ורץ שמגיע מאחור, עוקף אותי בדרך אל עלייה, שנדמה שמתאימה למרוץ הרים.
אחריו מופיע יאיר טננבאום, שמייצג אגודה בשם "הרצים".
יאיר, רץ מצטיין, וכמובן שהוא כבר בסיבוב השני שלו, מה שאומר שבעוד כ-26 דקות, הוא יסיים את מקצה הגברים למרחק 12 ק"מ.
הוא יסיים במקום ה-10 מתוך 31 רצים, שיסיימו באופן רשמי .
עוד רצים ממשיכים "לתקוף" את העלייה,
אני כבר לא ממש זוכר, אם בשלב זה אני משקיע יותר, בריצה או בצילום….
בכל מקרה, גם שוקי סרויה מאיילות, זוכה לתמונת תקריב (באדיבות הזום המרבי של המצלמה שלי),
לפני שגם הוא משאיר אותי מאחור, בדרך למקום השמיני במרוץ.
אחריו בתמונות בסיכום זה, כמו גם במיקום בסיום, יהיה אבידב ליברמן, אף הוא מאיילות.
ניפרד בשלב זה מריצה על סלעים ודשא,
וכרגיל בסוג כזה של מרוצים, באזור זה של ארצנו, לא נמלט ממפגש עם "מנע בקר"…
סרט הסימון האדום-לבן, דואג לי כרגיל, לבחור בשביל הנכון – השביל הימני.
נראה שאזור זה חביב על רוכבי אופני שטח, חובבי הסינגלים.
מרחוק אני מזהה את גופייתו הכחולה, של אבידב ליברמן, אותו פגשתי לפני מספר דקות.
עוד כמה דקות חולפות, וגם אני מגיע אל אותו השביל.
מפגש עם נקודת שתייה שמוקמה ליד "מנע בקר", היה קרוב לוודאי, כבר מעבר לששת הקילומטרים, שהוקצבו למקצה הקצר (מקצה הנשים).
אני מבין שאין ברירה, אלא להמשיך לרוץ.
קרוב לשעה של ריצה כבר מאחורי,
ותוואי המסלול, לא נעשה יותר קל.
בקושי אפשר לזהות בתמונה (גם בגודלה המקורי) את הסימון הצהוב בסבך הצמחייה.
עוד רץ שמקדים אותי בכמה קילומטרים, מופיע מאחור,
ומתגלה כגיל לוטם הוותיק ממכבי חיפה.
גיל מטפס הלאה,
בעוד אני ממשיך לצלם את דרכי במעלה העלייה הלא נגמרת.
זה כבר לא נראה כל כך כמו עלייה, האם צילמתי את הדרך שעברתי, מצידה השני של העלייה?
כנראה שכן.
בכל מקרה, השלט מכוון אותי אל המשך העלייה,
אשר לשמחתי, סופה כבר נראה לעין!
בסיום העלייה, ממתינה לנו נקודת שתייה.
הריצה בשביל הרחב, מסתיימת שוב מהר מהמצופה,
בפנייה אל מרחבי הדשא שמסביב.
אחרי מפגש עם עוד מכוונים (התמונה לא כל כך הצליחה, ולכן לא נכנסה לסיכום),
אני ממשיך בשביל הנכון, כמו שגם הסימון הצהוב (מימין בתמונה), מעיד.
אני די מרוצה מהריצה בירידה,
לפני שאני מאט למראה רכב שטח, שנגלה בהמשך הנתיב.
אני מנצל זאת לשאול את נציג המארגנים (עם חולצת המרוץ הכחולה, והכובע הלבן בתמונה), על המשך המסלול.
הוא מברר האם זהו הסיבוב הראשון שלי, או השני בדרך לסיום.
מאחר ואני לא רץ רשמי, וברור לי שאני אחרון הרצים, וגם כך רצתי מרחק יותר גדול ממה שהתכוונתי (עקב התארכות מסלול מקצה הנשים), אני מבקש את ההסבר לסיום…
השביל ממשיך עוד קצת ישר,
לפני שאני מגיע אל הפיצול, ובוחר בשביל השמאלי,
שיוביל אותי אל הסיום.
זה שבחרנו בנתיב לסיום, לא אומר שמעכשיו חיינו יהיו קלים – קצת בוץ,
כמו גם עלייה לא קלה, הם חלק מהפינאלה של המרוץ.
גם עודד אנוקוב מאיילות, זוכה לתמונות תקריב,
לפני שהוא מנצל את העלייה, על מנת להשאיר אותי מאחור.
השלט מכוון אותי לימין,
אבל אני שוב מתעקש לצלם את העלייה,
רגע לפני שנפרדתי ממנה…
המפגש הבא שלי הוא עם האמבולנס, אני מזהה בו גם, את חבר הנהלת איגוד האתלטיקה, דוד סעידי.
הסיום כבר קרוב,
ובדרך אל שער הסיום, אני פוגש את ארבעת הרצים שסיימו במקומות הראשונים – חיים מלכא, שביט צוריאל, דן סלפטר וניתאי שטיין.
על השאלה מי סיים באיזה מקום, נענה כאשר נגיע לטקס הסיום.
מזכ"ל איגוד האתלטיקה ז'ק כהן, מקריא את שמות הרצים הרשמיים (בניגוד אלי), שמסיימים את המרוץ.
השעון על שער הסיום, מראה 1:21:36 שעות, שניות בודדות לפני שאני חוצה את קו הסיום.
שעון הגארמין שלי, אותו הפעלתי כזכור באיחור של כדקה, מראה 1:20:39 שעות, ומרחק של 9.430 ק"מ.
עקב הזמן החסר, אפשר להסיק שהמרחק אותו רצתי (מקצה הנשים), היה קרוב ל9.5 ק"מ.
אחת מארבע הרצות – ורד אופיר שסיימה במקום השני – סיפרה לי מאוחר יותר, שגם השעון שלה מדד מרחק דומה.
למעשה, נזכרתי באיחור שלי בהפעלת הגארמין, רק בשלב זה של כתיבת הסיכום, בעקבות אי ההתאמה של הזמנים…
משה נחמיאס שוב מצלם אותי,
והתמונה שהוא צילם, מזכירה לי, שרצתי את כל המרוץ, עם התיק של המצלמה…
משום מה אני כנראה מתעסק בדברים אחרים (אולי מעייפות), ומחמיץ את קבוצת החיילים (17 במספר) שמסיימים יחד את שניים עשר הקילומטרים.
את דוד סעידי אני לא מפספס…
רן סוצקוורין מאס"א טכניון, מסיים אף הוא בהצלחה את המרוץ האתגרי.
הגיע הזמן, לתמונה המסורתית המשותפת, של הרצים והרצות.
הצלמים מתכוננים,
וגם אני מצטרף לתמונה, תוך ניסיון לצלם ממיקום זה גם כן…
נעבור אל טקס הסיום.
המנצחות – ג'סיקה מיסונישניק מאיילות, לפני ורד אופיר ממועדון ארוחת הבוקר וג'סיקה ספקטור מאיילות.
נזכיר גם את צפנת נאמן הוותיקה מאיילות, שסיימה אף היא את המרוץ בהצלחה.
הקהל נותן את הכבוד,
גם למנצחים – דן סלפטר, שביט צוריאל וניתאי שטיין, כולם מאתלטי אורן השרון.
איתם בתמונה, מי שסיים במקום הרביעי (אלוף ישראל בריצת הרים מהאליפות הראשונה, שנתיים קודם לכן), וגם מאמנם – חיים מלכא.
ועם עוד תמונה של מנצחי המרוץ, ניפרד מהאליפות, רגע לפני הסיכום.
סיכום:
1. הטעות במדידת מרחק מקצה הנשים – 6 ק"מ בתכנון, לעומת 9.5 ק"מ בפועל, היא תקלה שגם השפיעה קרוב לוודאי על תכנון הריצה ע"י הרצות המשתתפות.
ייתכן והיא גם יצרה ספק, לאלו שעקבו אחר המרחק באמצעות שעון שמודד מרחקים, האם לא טעו בדרך.
2. מלבד זאת, סימון המסלול, ונקודות השתייה, היו טובים לדעתי.
3. מספר המשתתפים בשלוש המהדורות של האליפות קטן גם ביחס למרוצים במתווה דומה, כמו האולטרא מרתון שמאורגן ע"י קרן גולדבלט מפרו-ספורט, באזור קרוב, לאזור בו התקיימה אליפות זו.
סיבה אחת יכולה להיות, שמחיר ההשתתפות לרצים, שאינם חברי איגוד האתלטיקה מרתיע, לא נראה שההנחה שהייתה לחברי איגוד הניווט, משכה מתחרים מכיוון זה.
יתכן שגם הדרישה לאישור רפואי לפי חוק הספורט, כפי שנדרש באירוע שמאורגן ע"י איגוד או אגודת ספורט,
בניגוד למרוצים שמאורגנים ע"י עיריות/מועצות מקומיות, גם הקטינה את מספר המועמדים הפוטנציאליים.
4. מנצחי ומנצחת האליפות זכו גם בהזדמנות ובזכות לייצג את ישראל בחודש יולי, באליפות אירופה בעיר טלפס שבאוסטריה.
להתראות באליפויות הבאות!
קישורים קשורים
תמונות אליפות ישראל בריצת הרים כולל תמונות מכתבה זוכאן
סרטון שהכנתי מהתמונות שצילמתי במהלך האליפותכאן
| תגובות לטור של עופר ביידה בכתובת הבאה האימייל של עופר ביידה או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר |
