תחרות איש הברזל היא 80% מנטאלית ועוד 20% מנטאלית. אודי קידר – סמנכ"ל בהיי-טק, ויפתח מוטולה – מנהל חברה, מעולם לא עסקו בספורט באופן מקצועי, אבל אז הם פגשו את גלעד קובו והפכו לאנשי ברזל

מאת:יפתח מוטולה ואודי קידר

הנה סיפורם של שני אנשים שחושבים שאם הם יכולים – אז כל אחד יכול.  אודי ניהל אורח חיים ספורטיבי רגיל למדי. הוא רץ ושחה בזמנו הפנוי ובמינונים שהתאימו לו, שום דבר חריג לכאורה. עם פרוץ משבר גיל הארבעים, התחיל להשתעמם ולחפש ריגושים חדשים. הוא הגיע למסקנה ש"פילגש זה מסובך מידי, אופנוע כבד כנראה כבר לא יהיה לי" והתחיל להתבשל אצלו רעיון – לעשות טריאתלון. אחרי טריאתלון, שניים, שלושה, ארבעה וכן הלאה זה נהיה עוד משהו שעושים על הדרך, פשוט באים, עושים, גומרים וחוזר חלילה. במהרה החל אודי לתור אחר הפסגה הבאה.

בטריאתלון השישי בכנרת נתקל באנשים שיוצאים מהמים והסתבר שהם משתתפים ב"חצי איש ברזל". אודי פנה לגלעד קובו והשניים החליטו שאודי יתחיל עם מרתון בשלב ראשון. את חצי המרתון עשה בקלות ומיד לאחריו מרתון שלם אבל מכיוון שאודי מכוון גבוה צמד המילים "איש הברזל" לא יצא מראשו. לקראת סוף 2007 – התחיל אודי בליווי גלעד באימונים לקראת איש הברזל הנכסף.

יפתח העלה קצת במשקל עם השנים, עישן חפיסה וחצי ליום וחי חיים נורמאליים למדי, איש לא צפה את מה שהולך לקרות לו בעתיד הקרוב מאד. אחיו התאמן בצורה מקצועית, הוא צפה מהצד והחליט להתחיל לרוץ. כעבור זמן קצר הוא יצא ל"מרוץ איל", רץ 15 ק"מ ואז הכיר את גלעד.  בעצתו של גלעד הוא נרשם לטריאתלון תל-אביב.

האימונים החלו והוחלט להתחיל מספרינט: 750 מ' שחייה, 20 ק"מ אופניים וחמישה ק"מ ריצה. הוא קיבל מגלעד תכנית אימונים סדורה והדרגתית ולקראת אימון הבריכה הראשון רכש את כל הציוד הנדרש: משקפת, סנפירים ובגד-ים אופנתי וקפץ למים שמח וטוב לב. אחרי 25 מ' חתירה הוא הבין שהנה! הוא הולך למות.

גלעד לא אבד את העשתונות, בחן את יכולות שחיית החזה שלו, גילה שהן מעט פחות גרועות מיכולות החתירה שלו ובחר באסטרטגיה של שחיית חזה תוך שמירה על המוטו: "לא תסיים ראשון וגם לא אחרון" אמר, "אבל העיקר שתהנה!" ואכן כך היה, הוא סיים את הטריאתלון, זמן קצר לאחר-מכן כבש את הפסגה שנקראת "מרתון ניו-יורק", חודשיים לאחר מכן התגרש ומצא את עצמו עם הרבה זמן פנוי להקדיש לעצמו ואז הוא שמע על כוונותיו של אחיו לעשות את "איש הברזל". כך הכל התחיל.

תתעורר! ההרשמה התחילה! 
ההרשמה לתחרות איש הברזל מתבצעת דרך האינטרנט. מרגע שההרשמה מתחילה, בו זמנית בכל העולם פוקדים עשרות אלפי אנשים את אתר האינטרנט במטרה להספיק להרשם לפני שיהיה מאוחר מידי לתחרות שתתקיים כשנה לאחר מועד ההרשמה.

אודי כיוון את השעון לשעה אחת בלילה, התעורר בזמן, ניגש למחשב, נרשם לתחרות וחזר לישון. כך עשו גם קבוצה שלמה של אנשים שקבעו כולם להרשם יחד. כולם חוץ מיפתח. יפתח התעורר בבוקר לקול צלצול הטלפון, זה היה גלעד. "נרשמת?" הוא שאל. התשובה היתה "לא". המנגנונים של יפתח עשו את העבודה. תת-המודע שלו המשיך לישון בעת שכולם התעוררו להרשם לתחרות. אבל, המציאות היא כנראה חזקה יותר ובעזרתו של גלעד הוא נרשם בהרשמה מאוחרת לתחרות.
 
אז איך מתכוננים לאיש הברזל? 
וככה הם נכנסים לשגרה של אימונים, שני אנשים שונים, בשני זמנים שונים, בשתי דרכים שונות, עם מטרה משותפת אחת. להיות איש ברזל. "איש ברזל" אומר גלעד, "זה אורח חיים, הדבר שמחייב אנשים להישיר מבט אל החיים שלהם ולהחליט מה הם רוצים. בתקופת האימונים אתה לא יכול לעשות גם וגם, אתה מבין שאו שאתה משועבד לזה לגמרי או שאתה לא עושה את זה בכלל" אודי התחיל להתאמן עם עוד שלושה חברים. כשהם הרגישו שהם סתם מתברברים הם לקחו תכנית אימונים מהאינטרנט אבל הבינו מהר מאד שככה לא עושים איש ברזל.

הם פנו לגלעד בבקשה שייקח עליהם חסות ושיאמן אותם לקראת האתגר הגדול. גלעד בנה להם תכנית אימונים והחבר'ה התחילו לפעול על פיה. במקום 13 שעות שבועיות, האימונים עלו ל 19, 20, ו- 21 שעות שבועיות, העייפות החלה לתת את אותותיה וכמו שאודי מעיד: "מתחילים לספור שעות שינה כמו בטירונות, מחשבים כל דבר לפי המכנה המשותף היחיד שקיים באותה התקופה: לפני האימון, אחרי האימון ותוך כדי האימון, המשפחה הופכת להיות משהו שאתה זוכר שהיה לך פעם, אתה עובד כמו רובוט ובעיקר מכוון למטרה אחת בלבד. אני אהיה איש ברזל".

מרגע שיפתח נרשם לתחרות הוא צלצל כל הזמן לגלעד בשאלה: "נו? מתי מתחילים להתאמן?" אבל גם כאן לחיים היו תכניות אחרות. בספטמבר התקיים מרתון ברלין, האימונים היו באוגוסט, מזג האוויר היה בלתי נסבל ויפתח החליט שבמרתון הזה הוא לא משתתף.

כולם נסעו לברלין להשתתף במרתון ויפתח השתתף בטריאתלון שדות-ים. ימי סוף הקיץ, חודש ספטמבר, ופתאום מתחיל טפטוף. בו ברגע הוא החליק עם האופניים והרגיש כאבים חזקים ברגל. הבדיקות הראו שיש שבר בעצם הירך. השמים נפלו. שבר בעצם הירך עשרה חודשים לפני התחרות זה משבר אדיר, שלא לומר שבר. אבל גם כאן – המציאות היתה חזקה יותר מכל אלה וחיש מהר גלעד העמיד את יפתח חזרה על הרגליים, תרתי משמע, ובליווי צמוד של רופא הם בנו תכנית להתאוששות. יפתח חזר לרוץ. בהתחלה ריצות קצרות של רבע שעה ובהדרגה עלה לזמנים ומרחקים ארוכים יותר.

ביחד או לחוד? 
במהלך האימונים אודי מתעורר השכם בבוקר ויוצא לפגוש את חבריו לקבוצה. הם עוברים את האימון ביחד, מבינים בדיוק מה עובר אחד על השני, תומכים ומעודדים אחד את השני ובעיקר מקטרים כמה שאפשר. "אנשים כל הזמן נשברים, נמאס להם והחברה מחזקת אותם, הקבוצה עוטפת אותם ומהווה עבורם מסגרת שמשרה עליהם בטחון".

יפתח מתעורר מוקדם בבוקר, נועל את נעלי הריצה, ויוצא לאימון שלו לבד, עם הנוף שלו ועם הדרך שלו. הוא לא מתחרה באף-אחד וככה טוב לו. רק הוא והשקט שלו.

זה מתקרב…
חודש וחצי לפני התחרות אודי מתעורר כל יום בארבע בבוקר. בשבע בערב הוא כבר אחרי חמש עשרה שעות על הרגליים, סימני העייפות ניכרים, הוא יושב בבית, מנקר על הכסא, ורק חושב על האימון של מחר. 24 שעות של מחשבות ופעולות סביב התחרות: אוכל, שינה, אימונים… לחיים, כרגע, יש רק מטרה אחת.

יפתח אוהב לצאת, לבלות, לשתות. אוהב? אהב! חודש וחצי לפני התחרות שום דבר כבר לא קיים ולא בעל חשיבות אלא אם כן הוא קשור באופן ישיר לתחרות. אין הנחות ואין ויתורים. מעידה קטנה והתחרות בסכנה. שבוע וחצי לפני התחרות יפתח יוצא מהבריכה אחרי אימון ופשוט מרגיש גועל. די נו באמת. נמאס! המחשבה הזאת עוברת בהבזק ונעלמת מיד. אין מקום להפרעות מהסוג הזה עשרה ימים לפני התחרות.

ניצחון הרוח על החומר
שלושה וחצי שבועות לפני התחרות אודי יצא לראש ציפור לאימון אופניים. שניה אחת של חוסר זהירות והוא מצא את עצמו שרוע על הרצפה, סובל מכאבים עזים. הרופא איבחן שבר בעצם הכתף ובישר לאודי שהוא יכול לשכוח מהתחרות. בלית ברירה אודי השלים עם רוע הגזירה ושלח אימייל לכולם, בו הוא מספר שהוא נפצע ולא יוכל להשתתף בתחרות ומבטיח שיבוא בכל מקרה כדי לעודד ולתמוך. אחרי 3 ימי מנוחה הוא החליט לנסות לחזור לספינינג. גלעד תמך ונתן לו תרגילי כוח וספינינג. כמה ימים אחרי זה הוא החליט שהוא יוצא לרוץ וגילה שגם את זה הוא מסוגל עדיין לעשות. ביום שבת לפני התחרות יצא לרכיבת אופניים ומיד לאחריה ניצב בפני האתגר האחרון שנשאר לו: בריכת השחייה. הוא נכנס לבריכה עם חליפת הרכיבה שצמודה לגוף ובעצם מקבעת את הכתף למקומה, עשה כמה תנועות ומהר לצלצל לספר לגלעד. גלעד מיד אמר: "אתה נוסע לתחרות".

אודי עבר במרפאה, השאיר אצל הרופא צילום אחרון של הכתף וברח. הוא חזר הביתה והודיע לאשתו: "אני הולך להתחרות". היא הבינה מיד שאין עם מי להתווכח. יפתח התמודד עם שאלות אחרות. בתור אב גרוש קשה לו לעזוב את הבנות בשבתות, הן קצת מתלוננות שהוא כמעט ולא נמצא, והוא מנסה לתמרן בין האימונים לבנות בצורה הכי טובה שאפשר. הוא מתמודד גם עם פחד שאולי יפצע ולא יגיע למטרה. "לכל אחד יש את ההתמודדויות שלו. בלי משפחה, חברים ומאמן שמשמש כפסיכולוג ברגעים הללו, אין שום דרך לעבור את זה. פשוט אין".

אודי בצרפת ויפתח באוסטריה! 
מה שיפה בתחרות איש הברזל היא שכולם מתחרים, אלופי עולם ליד חובבנים. זה דבר שלא יקרה לעולם בתחרות 200 מטר שחייה למשל וזה קורה באיש הברזל. על הגדה של האגם האוסטרי עומדים מאות מתאמנים, מביטים לצדדים, סקרנים מי עומד לצידם, כולם מחפשים שמות מוכרים, דמויות מזוהות מהתחום. ההתרגשות גדולה.

כשיפתח הגיע למלון הוא התחיל להבין מה קורה סביבו. כל המלון מלא באנשים שבאו להתחרות. הוא החליט לעבוד על-פי הפקודות. לסדר את האופניים, לעבוד על פי הספר, לאכול מה שצריך, לישון כמה שצריך, אין מקום לספונטניות. הוא כוון שעון שיצפצף כל 10 דקות כדי לדעת בכל רגע נתון מה עליו לעשות.
עד יום לפני התחרות הוא לא ממש התרגש, לא חשב על זה אפילו. אבל הפחדים היו קיימים. כל הזמן בתודעה. מה יקרה אם המשקפת תקרע? אולי כדאי לשים משקפת נוספת ליד האגם? (הוא גם עשה את זה בפועל).

אודי מתייחס לזה כאל יום עבודה מכיון שזו כבר התחרות השנייה, יום העבודה הכי ארוך שיש אבל עדיין – יום עבודה. הוא קם לתחרות בארבע בבוקר והדבר היחיד שהוא חשב עליו זה הסטייק שהוא הולך לאכול אחרי שהכל ייגמר בסביבות אחת עשרה בלילה. 

על קו הזינוק, לפני המירוץ
יפתח בחר להתייחס לכל דבר בנפרד, כל מקצה לגופו, "קודם כל נגמור את השחייה, אח"כ את האופניים וכן הלאה וכן הלאה. אסור לחשוב רחוק מידי, זה יכול לייאש. אסור שהתחרות תברח. צריך לעבוד כמו רובוט. לא לסיים זו לא אפשרות. כשיפתח מחליט על משימה הוא יודע שהוא יסיים אותה.
באמצע הרכיבה על האופניים, במהירות של 65 קמ"ש, הוא נעקץ ע"י דבורה והתחיל להיות קצת מודאג: "מה אם זה יתנפח? מה אם הכאב לא יעבור?"… הוא בחר להתעלם מזה תוך זמזום השיר של בובליל: "היא כמו דבורה עוקצת" …

הוא חשב על הבנות שלו וזה נתן לו השראה, בקטעים הקשים הוא חשב עליהן וזה גרם לו לצמרמורות ולחלוחית קלה בעיניים אבל גם השיב לו את הכוחות.
לקראת סוף העלייה רץ לכיוונו אדם שנראה תימהוני, עם כוס בירה ביד, הוא נלחץ. מסתבר שאותו האיש רץ אליו רק כדי לדחוף אותו בעלייה. הוא חייך והמשיך הלאה.

לקראת סוף התחרות, בק"מ ה -37, אחיו של יפתח, שהשתתף גם בתחרות, פתאום הגיח משום מקום. זה היה רגע בלתי נשכח. הם התחבקו ארוכות, אמרו מילות עידוד אחד לשני והמשיכו לרוץ יחד. תחושת אושר הציפה אותו. אודי יצא לדרך. הוא יודע שהחוויה היא גם למלווים. בתחרות הראשונה אשתו הייתה איתו ובשנייה התלוותה אליו אחותו. החברים כולם עקבו מהארץ דרך אתר אינטרנט שמדווח בזמן אמת על מיקומו של כל אחד מהמשתתפים בתחרות.
הוא שחה למרות הפציעה, סיים את המקצה, עלה על האופניים והתחיל לפדל, בהקפה השנייה נפתחו ארובות השמיים, וגשם זלעפות התחיל לרדת, הוא כבר דמיין לעצמו את הכתבה בעיתון: "משתתף בתחרות איש הברזל מת ממכת ברק".
 
מאות אלפי אנשים עמדו על הכבישים ובעליות, עודדו, השתתפו ביום חגם של המתחרים. בסוף העלייה מישהו הציב רמקולים ענקיים והמוסיקה בקעה מהם בעוצמה, האווירה הייתה מסחררת. באמצע התחרות הרופא צלצל אליו. אשתו ענתה לטלפון, היא בדיוק עקבה אחר התחרות באתר האינטרנט. הוא ביקש לדבר עם אודי והיא אמרה: "הוא לא יכול לענות כרגע, הוא באמצע התחרות" הרופא היה המום: "אבל אמרתי לו לא לעשות את זה" והיא ענתה באדישות: "כנראה שלא היית מספיק אסרטיבי".
 
אחותו שהתלוותה אליו לתחרות ניגשה למארגנים וביקשה את המיקרופון כדי להכריז על אחיה. במטרים האחרונים של התחרות אודי פתאום שמע את קולה של אחותו בוקע מהרמקולים, באמצע אוסטריה: "הנה אודי קידר, איש ברזל אמיתי!" ההתרגשות היתה גדולה.

קו הסיום נכבש 
אחרי התחרות חיכו ליפתח בטלפון הנייד 84 שיחות שלא נענו ו 40 אסמסים. כולם התרגשו, כולם עקבו, כולם רצו לדעת מה היה, איך היה. הוא שב ארצה, לקח את הבנות לרחוב שינקין בתל-אביב, וכפי שהבטיח להן – עשה קעקוע על הרגל עם הסמל של איש הברזל. אודי חזר ארצה מוקף באהבה ובתמיכה. יום אחרי הוא הגיע למרפאה. הרופא הישיר אליו מבט ואמר: "אתה אידיוט". יום אחרי: אודי מכוון שעון, מתעורר באישון לילה ונרשם לתחרות של השנה הבאה. ויפתח? הוא ממשיך לישון, אבל לכו תדעו, תמיד יש הרשמה מאוחרת…