"כאשר מגיעים לאורך הכביש המהיר, שהסינים בנו על הנתיב הצפוני של דרך המשי, והמדבר מכה בכל עוזו, הכניסה לגן העדן של טורפאן היא שינוי מרענן." חזי יצחק וחבורת רוכבי האופניים ממשיכים את מסעם בדרך המשי / חלק ב'
מאת:חזי יצחק
המפגש הבא שלנו עם הקאזחים היה בדרך היורדת מההרים לכיוון נאות המדבר טורפאן. אני ולודוויק, עצרנו לחכות לרכבים המלווים. בצד הדרך עבדו זוג הורים וילד קטן בסיקול אבנים מהשדה. הם ערמו אבנים קטנות לתוך עגלה גדולה ואחר האב שפך את האבנים סמוך לדרך. לודוויק הצע שנעזור להם. וכך הצטרפנו אליהם לעבודת הסיקול. לאחר זמן מה הבחור הזמין אותנו לכוס תה. השעה הייתה שעת אחר צהריים מאוחרת וכך מצאנו את עצמנו מתארגנים ללינה בסלון שלהם, חדר שעל רצפתו היו פזורים שטיחים וחומם על ידי תנור פחם.
הילד הקטן ששמו היה אזמטי נהפך לחבר שלנו. אט אט, הגיעו עוד שכנים לביקור, כדי לחזות בתיירים המוזרים. בקשתי מהם לארגן לנו מופע ריקודים והם הסכימו. לאחר ארוחת הערב, הגיעו מספר נשים ובחור עם כלי הנגינה המסורתי בעל שני המיתרים, והשמחה הייתה רבה. הנשים החלו לרקוד, מעין ריקוד מזרחי וכמה מאיתנו הצטרפו אליהם. במהרה הם זנחו את כלי הנגינה ועברו למוזיקה שהושמעה על ידי הפלאפון… כנראה שגם אצלם הולך ופוחת הדור.
הקאזחים באזור זה חיים על גידול עדרי כבשים וכן הם מחזיקים עדרים של גמלים דו-דבשתיים. האזור מאופיין באקלים מדברי למחצה ומידי פעם פוקדות את האזור בצורות. החורף קר מאד והטמפרטורות צומחות ל- 20 מעלות מתחת לאפס. למחרת ירדנו לנהר הגדול שעבר מתחת לכפר הקטן. להפתעתנו הרבה, נתקלנו במשטח קרח שנותר מהחורף. זו היתה כמובן חוויה מיוחדת לרכוב על השלג הלבן.
הנהר היה הגבול בין המחוז של הקאזחים לבים המחוז של האויגרים שגם הם מוסלמים שמוצאם משבטים טורקיים שהגיחו מערבות מונגוליה במאה ה-10 לספירה. סטיבן סיפר לי שלפני כ- 5 שנים, ניסו האויגרים להשתטלט על חלק משטחי המרעה של הקאזחים וכמה קאזחים מצאו את מותם במריבות שפרצו בין שתי הקבוצות האתניות הללו וחלק מכפריהם הוצתו עי האויגרים. כפיצוי הממשלה בנתה עבור הקאזחים את בתי האבן שבאחד מהם התארחנו בלילה. הנה גם כאן, הקטנוניות של האדם עולה בדמים.
היינו בגובה של 2000 מטר מעל פני הים וידענו שלפנינו ירידה ארוכה לכיוון טורפאן ששוכנת מתחת לפני הים בתוך שקע טארים העצום. ירדנו בדהירה בדרך טובה לאורך הנהר. לאחר מכן הדרך טיפסה בעלייה מתונה וארוכה ואחריה החלו ירידות ארוכות שטסנו עליהם. הנוף הפך למדברי ונעשה חם וצחיח יותר. עצרנו לארוחת צהריים ליד תעלת מים שהובילה את מי הפשרת השלגים לכיוון טורפאן. תעלה זו הייתה חלק מהמפעל המים האדיר של אזור טורפאן. טורפאן היא אחת מנאות המדבר הפזורות בשוליים של הטקלימקאן כמו אבני חן בשרשרת דרה ושבירה.
דרך המשי לא הייתה מתפתחת ללא נאות מדבר אלו שהיוו תחנות חשובות לשיירות שנעו בנתיבי דרך המשי. כמובן שדרך המשי האיצה את התפתחותם ושגשוגם. כבר לפני כאלפיים שנים השכילו החקלאים הקדמונים לנצל את מי התהום הגבוהים. המים הם מי הפשרת שלגים שיורדים על הרי הטיאן שן. הם חפרו באר למי התהום ומשם תעלה שהובילה את המים לחלקות במורד. התעלה הפחיתה בצורה משמעתית את ההתאדות שהיא מעל 2000 מ"מ בשנה באזור זה. מידי 20-30 מטר הם חפרו פירים שלתוכם ירדו חופרי המנהרה הראשית, דרך פירים אלו ניתן לשאוב את המים ולהשקות את החלקות.
מפעל אדיר של מנהרות ההשקיה שנקרא קארז, כולל יותר מ-5000 ק"מ של מנהרות והוא הפך את טורפאן לגן פורח של כרמים. כדי להגיע למים שנמצאים עמוק, למטה יש לנקות את החול ולהרים את הכיסוי של הפיר ולשלשל לתוכו דלי חבל שקשור על גלגלת מאולתרת מג'אנט של מכונית. שתינו מהמים האלו שנשאבו לכבודנו בעמל רב, והם היו מצוינים.
כאשר מגיעים לאורך הכביש המהיר, שהסינים בנו על הנתיב הצפוני של דרך המשי, והמדבר מכה בכל עוזו, הכניסה לגן העדן של טורפאן היא שינוי מרענן. שכן זהו גן עדן של גפנים המשתרע על שטחי לס נרחבים כמו בנגב שלנו. הלס הוא תוצר שקיעת חלקיקי אבק שמגיעים עם הרוחות ממדבר הטאקלימקאן.
בעמק הגפנים מגדלים כ-90% מתצרוכת הענבים של סין, זהו הישג אדיר של תושייה ועמל של החקלאים האויגרים במשך מאות שנים, הרבה לפני שגדלו גפנים בצרפת. יש יותר מ-100 זני גפנים וחלק גדול של הענבים מופנה לייצור צימוקים. מעל לכל בית יש בית ייבוש הבנוי מלבני בוץ שביניהם מרווחים גדולים לאיוורור. בתוך בית הייבוש מאוחסנים סלי קש ועמודי תלייה שבהם מניחים את הענבים לייבוש. הצימוקים נמכרים בשווקים בסין ובדוכני מכירה לאורך הכבישים.
רכבנו בתוך העמק, לאורך אחת מתעלות ההשקייה בינות לעצי צפצפה תמירים ודקים. קילומטרים של כרמים ולידם בתים קטנים. מסביב מדבר צחיח וחם ובתוך העמק צל וקרירות נעימים. המאכל האהוב על האויגרים הוא שיש קאבאב, שיפודים של בשר כבש, וכן אורז עם ירקות שנקרא פילאף. המטבח האויגרי הוא מעין שילוב של המטבח הסיני עם המטבח התורכי וכולל הקפצה של ירקות שונים ועלים ירוקים של חסה, סלק ואף שום והרבה הרבה חריף. מנות רגילות כוללות פלפל ירוק חריף קצוץ ומנות לאמיצים כוללים פסטות ועוף בתוך הררי פלפלי צי'לי חריפים שיכולים להעיר את המתים. בכל ארוחה נחלקנו לכאלו שהעזו לאכול חריף ולכאלו שהספיק להם ניסיון אחד להבין שהחריף התימני בארץ הוא ממתק לעומת החריף של האויגרים.
למחרת התחלנו ביום רכיבה רגוע של רכיבה למסגד אמין שבו צריח יפהפה שבנוי מלבני בוץ שרופות שהוא הסמל של העיר טורפאן ואחר המשכנו דרך כרמים למשור רחב. השמש עלתה ולקראת הצהריים החום גבר והרכיבה הפכה למתישה יותר. עצרנו ליד בית שנראה די מוזנח כדי לנוח ולאגור כוחות להמשך. תוך מספר דקות, האישה ושתי בנותיה שהיו עימה החלו לטרוח על ארוחת צהריים. הכיריים שמוסקות על פחם עמדו בחוץ והן החלו לקצוץ ירקות ולטגן אותם בשמן כמו כן הם הגישו לנו כדורי בצק מבושלים.
האוכל היה טעים ולאף אחד לא היה כוח להמשיך. בחוץ היה חם ונכנסו לתוך החדרים כדי להימלט מחום השמש. בתוך החדר הייתה מעין במה מוגבהת שעליה היו פרושים שטיחים וזה המקום שמשמש לשינה בלילה. בפינה ישבה בעלת הבית וטרחה על ניקוי עלים ירוקים של צמח מאכל לא מזוהה. לאחר שביקשנו רשות ממנה, השתרענו על השטיחים ונרדמנו לשנת צהריים מוזרה. איכשהוא, מבלי לשים לב השתלטנו להם על הבית והם לא רגנו ולא רטנו. אני בטוח שלא רבים בארץ היו מסכימים לכך. נפרדנו מהם לשלום והודינו להם על האירוח החם.
לחלק א'
צילום / חזי יצחק
שוונג מסעות