"מאמן טוב לא ימנע מהספורטאי שלו ליפול אלא – ממש כמו בג'ודו – הוא ילַמד אותו לדעת לבלום נכון." פסיכולוגית הספורט, מיכל יערון, על הקשר בין המאמן לספורטאי שלו
מאת:מיכל יערון
לא פעם כששואלים ספורטאי בוגר מי היה המאמן שהשפיע עליו יותר מאחרים, מתברר שהיה זה המאמן שלו בצעירותו. לא המקצועיות וגם לא הידע של אותו מאמן השפיעו על דרכו של הצעיר כספורטאי לעתיד אלא אישיותו. ואכן, זהו התפקיד החשוב ביותר של המאמן בדרכו של הספורטאי לפסגה: לא (רק) מי שמלמד טכניקה וטקטיקה או כושר גופני, אלא בעיקר כמי שמסייע לחניכו לקום לאחר כשלון; כמי שמלמד אותו איך מתמודדים עם חוויית אי ההצלחה.
מאמן טוב לא ימנע מהספורטאי שלו ליפול אלא – ממש כמו בג'ודו – הוא ילַמד אותו לדעת לבלום נכון. הוא ידריך את חניכו שדווקא ה'נפילות' הללו הן כלי עבודה חשוב ומשמעותי בדרך לפסגה. בכדורסל צריך להיות ברור שלהחטיא זה חלק מהמשחק, ובכדורגל לא כל בעיטה מגיעה ליעדה. שחקן כדורסל שמשיג 20-15 נקודות במשחק קולע בדרך כלל לא יותר מ- 40%-30 מכלל הזריקות שלו לסל. כלומר, הוא מחטיא יותר משהוא קולע. שחקן טניס, המנצח 4:6 4:6, מחטיא לפחות מחצית מחבטותיו במשחק.
פירושו של דבר, שחוסר הצלחה הוא חלק בלתי נפרד מהצלחה. אין צורך להזכיר לספורטאי שבפעם הקודמת הוא לא הצליח. הוא יודע. לעתים קרובות מדי נתקלים במאמנים שלאחר הפסד צועקים לעבר שחקניהם "עופו לי מהעיניים!". המאמן נכשל, ה'אני' שלו נפגע, ודווקא במצב כזה הוא נוטש את הספורטאי.
המאמן מייחס את כישלון של הספורטאי ככישלון שלו עצמו. בכך הוא מגיב לכישלון בלי להיות רגיש לצרכיו של הספורטאי. תפקידו של המאמן אחרי הפסד הוא להציב את הכשלון באופן פרופורציונאלי בתוך דרכו של הספורטאי. ברגע שהוא מגיב רגשית או אישית מדיי הוא בעצם לא מהווה קול של הגיון ובטחון עבור הספורטאי וזה יגדיל בעתיד את הפחד של הספורטאי והתנוונותו.
ברגעי משבר אלו בהם הספורטאי מגיב, כצפוי מאד רגשית, מוטל על האנשים הקרובים שסביבו ובראשם המאמן, לחזק בו את ההגיון ולהציב את הכשלון כמשהו שלא הורס את סיכוייו ושאל לו למנוע את המשך מאמציו והתקדמותו. בתוך חווית הכישלון צריך המאמן לחזק את יכולותיו של הספורטאי, את הצלחותיו והשגיו, עליו להציב יעדים ברורים שידגישו את אמונו של המאמן בספורטאי ואת העובדה שאין הכישלון הזה הוא נקודה סופית והרסנית. המאמן צריך לראות את הכשלון כחלק בלתי נפרד מההצלחה וככלי בדרך להצלחה. עליו להבין שחניכו נמצא במצב רע עוד יותר ממנו – לא רק שהוא עצמו נכשל אלא שגם הכשיל את מאמנו, שלא לדבר על החברים, ההורים, הקהל.
כשירגיש הספורטאי שהוא אינו לבד, ושגם כישלונו זה הינו חלק מתהליך התפתחותו ועלייתו, הוא יוכל לא ליפול לתחושות של תיסכול ובריחה אלא להמשיך להתאמן, לנסות, ומתוך כך להגדיל את בטחונו, כושרו והשגיו ולהפוך קרוב ומוכן יותר להצלחה.
המאמן, כמו חניכו, צריך להפנים שאי-אפשר לנצח אם לא לומדים להתמודד עם הפסד. כפי שאי אפשר לשחות מבלי להירטב או לשחק כדורגל מבלי להזיע, כך אי אפשר להתחרות מבלי להיכשל. יש לשנוא את הכשלון ולהיאבק בו – אך לא לפחד ממנו. ספורטאי מפחד הוא ספורטאי נמנע, ובספורט לא צריך להימנע; צריך לבצע.
————————————————————————————————–
המאמר באדיבות פסיכולוגית הספורט מיכל יערון – אתר לעוף