הטור טראנס אלפ הסתיים בסוף השבוע כשהוא רושם הצלחה נוספת לעצמו ובמיוחד למשלחת הישראלית. ההוכחה לכך, אורי גייגר מסיים בשלום ואף זוכה לארוחת בוקר עם לאנס ארמסטרונג בכבודו ובעצמו
מאת:אורי גייגר
קטע 5 – יום קשה, תאונת אופנוע ועוד חוויות
היום החמישי כלל את הטיפוס הקשה ביותר בטור, 2,750 מטר על 23 ק"מ של עלייה רצופה, ועוד כמה עליות נוספות בהמשך. ב- 40 ק"מ הראשונים החלו בעליה מתונה של 1% אותה רכבנו בפלטון מהיר במהירות מעל 30 קמ"ש, ומשם לאם כל העליות, סבל ללא רחמים. מחשבתי הייתה או שאני לוקח את ההר או שההר לוקח אותי. התנשפתי כמו קטר וטיפסתי עוד ועוד. לקראת הפסגה החל גשם חזק שלא הוסיף לתענוג.
לפסגה הגענו לאחר 4 שעות. מכאן חשבתי שהכל יהיה קל יותר. מה ששכחתי זה שלכל הר יש לפחות שני צדדים (עלייה וירידה). מייד עם תחילת הירידה שמעתי רעשי מנסרה נוראיים מהגלגל האחורי והאטה חזקה. מניסיוני הייתי בטוח שזה הברקס האחורי. שחררתי אותו והמשכתי לרדת, לא להרבה זמן. מייד חזרו הרעשים הנוראיים. כאן עצרנו לבדיקה מעמיקה יותר וגילינו שגם ללא הברקס הגלגל האחורי כמעט לא מסתובב.
בעזרת אופנוע סיוע של המארגנים וכמה מכות על הנבה נראה שהרעשים פחתו, הבעיה הייתה שהגלגל לא ממש מסתובב. כאן נוצרה דילמה – יש לי גלגל רזרבי אבל עם גלגל שיניים אחורי 25 (אני לא ממש מבין באופניים אבל לדברי אילן אולמן ואחרים זה מקשה מידי על העליות, לשם השוואה, בגלגל הרגיל שלי 27 שיניים ולליאור יש 29). החלטתי להמשיך בכול זאת עם הגלגל הזה. כיוון שאיבדנו זמן רצנו קדימה בירידה ללא הפסקה, וכאן הגיעה התאונה עם האופנוע.
ירדתי בסרפנטינה כאשר ליאור לפני וביני לבינו רכב ומאחוריו אופנוע כבד. לפתע הרכב בלם, האופנוע ניסה לבלום גם ואני ברחתי ימינה ממול תנועה נגדית. לרוע מזלי רוכב האופנוע איבד שליטה ונפל עלי. אמנם ברחתי לתעלה בצד אך עדיין 350 ק"ג של האופנוע פגעו בי טרם השתטחתי על השיחים בצד. למזלי הפגיעה לא הייתה קשה וגם מאזנת את התאונה בצד ימין כך שעכשיו אני רוכב סימטרי פצוע בשני הצדדים. עליתי על האופניים דואב וכואב והמשכו בדרכנו כשלפנינו עוד 50 ק"מ, כולל עלייה של 15 ק"מ רצוף ו- 1,200 מטרים טיפוס.
בעלייה האחרונה החל שוב גשם שוטף כך שלקו הסיום הגענו שוב רטובים ודואבים, אמנם שעה אחרי הזמן אבל הגענו. לסיום קצת פילוסופיה, ניסיתי להבין מה בדיוק אני עושה כאן, הרי אני סובל רוב הזמן. לא מצאתי תשובה טובה מעבר לכך שאני שורד כדי לחזור עוד יומיים לארץ לקבוצה האוהבת והדואגת שמחזקת אותי כל התקופה ולשלשת הילדים המדהימים שאיבדו קצת את אבא בתקופה האחרונה. הקטע הבא הוא הקשה ביותר – 180 ק"מ על 3,800 מטרים טיפוס.
קטע 6 – רואים את האור בקצה המנהרה וצביקה מפונה במסוק
היום השישי אמור היה להיות הקשה ביותר. עבורי לא התקרב לרמת הקושי שחשתי ביום השני בו הייתי בשיא המחלה. זינקנו בבוקר לתוך רצף של עליות וירידות של 110 ק"מ ללא כל קטע מישורי. טיפסנו כמעט 3,000 מטר עד השלב הזה אך העליות לא היו החלק המעניין. הירידות היוו את האתגר האמיתי. ירידות של עשרות ק"מ בשיפועים מטורפים, סרפנטינות, מנהרות חשוכות, שבאחת מהם נפל רפי פרחי, אך למרות שראת קם וגמר ראשון בקבוצה. תוסיפו לכך קורטוב של גשם וקצת ברד ותקבלו חגיגה אמיתית.
בק"מ ה- 110 לאחר הירידה האחרונה בסדרה ליאור הקטר נכנס לפעולה. הוא משך אותי בקצב מטורף עד הק"מ ה- 140 שם החלה העלייה המסיימת. 30 ק"מ ללא הפסקה בקצב של 30-40 קמ"ש כאשר אנו חולפים רוכבים ופלטונים וליאור לא מרפה. כמה רוכבים ניסו להצטרף אלינו אך נשרו בדרך, ליאור פשוט הכתיב קצב מטורף ולא התחלף פעם אחת. במשך שעה חלפנו 30 ק"מ במגמת עלייה וצברנו כ- 200 מטר.
לסיום קיבלנו שוב עלייה של 20 ק"מ לגובה 1,300 מטר ועוד ירידה מטורפת של 20 ק"מ. אם בק"מ ה- 110 היינו די מאחור הרי שסיימנו בתוצאה טובה ואף שיפרנו את מצבנו בדירוג. נותר רק יום אחד להשלמת המשימה וללא תקלות מיוחדות יש מצב שאני עושה את זה.
הכי חשוב, צביקה ליברמן. האיש שהכניס אותי לאופניים ולטרנס-אלפ פונה היום במסוק לאחר שאיבד הכרה על המסלול. צביקה התאמן בשקידה מזה חודשים. אתמול הוא לא הרגיש טוב ובבוקר אמרתי לו שהוא חיוור אך החליט לצאת בכל זאת. צביקה יצא אל ההר וההר כמעט לקח אותו. הוא פונה במסוק ועמד לעבור צינתור אבחוני למחרת בבוקר. אני בטוח שהאיש יעבור את זה.
קטע 7 – מי היה מאמין, סיימנו
זהו, סיימנו את הטור בקצב מסחרר – 3:45 לקטע של 102 ק"מ עם שתי עליות קשות של מעל 1,500 מטר בדרך. למרות כל הקשיים, הפציעות, המחלה, התאונה סיימנו את הטור לפני מרבית הקבוצה. היה קושי עצום, סבל קשה אבל נחישות ועבודת צוות, ובעיקר יכולת התחרות המופלאה של ליאור, שמשך אותי להרבה יותר ממה שאני מסוגל במצבי הנוכחי, הביאו לתוצאה לא רעה.
הקטע היום התחיל במישור של 33 ק"מ אותו רכבנו בפלטון וסיימנו בפחות מ- 50 דקות. משם לעליה קשה של 1,100 מטרים בשיפועים של 9%. נתנו את כל מה שיש ומשם לירידה במהירות מסחררת לאורך של 30 ק"מ. משם שוב טיפוס ארוך לפסגה אך הפעם רק 800 מטר, וגלישה ללגו-דה-גארדיה. הכל היה מהיר, תכליתי, ללא הפסקות – ממש לפי הספר.
מעל 19,000 מטר טיפוס ו- 1,000 ק"מ, ישבתי להירגע עם כוס בירה ביד. שבעה ימים מתישים, להם קדמו ששה חודשים של הכנות בניצוחו של המאמן והמשורר – אילן אולמן האחד והיחיד, שהמשיך להאמין גם שהיה ממש קשה, 26 חברי משלחת בראשות הראל ובסיוע יובל גולן. 5 מחנות אימונים ואין ספור עליות, המון סיוע מאנדריי שליווה אותנו ברכב הסיוע במהלך התחרות ודאג לנו בערבים ובבוקר, תאונה אחת, אשה שתמכה כל הזמן ולא הפסיקה לעודד, יצרתי חבריות אם אילן אולמן, רן מרגליות, מאורו גיאנטי, רפי פרחי והרבה אחרים אבל הכי חשוב – חברות מדהימה עם ליאור.
הטירונות שעברנו יחדיו חזקה מכל שירות משותף – בלי ליאור לא הייתי עובר את זה. כעת אני מתכונן ליציאה למונקו לקטע הראשון בטור-דה-פרנס. אבל יותר חשוב – צביקה עבר צינתור והכל בסדר.
ארוחת בוקר עם לאנס ארמסטרונג
מאורו אסף אותי מהמלון אחרי הטור טראנס אלפ ונסענו יחד למונקו שם קבענו לארוחת בוקר עם לאנס אמסטרונג וברוינייל ולאחר מכן לצפות בזינוק ליום הראשון של הטור. השתכנו במלון של לאנס ולמרות השעה המאוחרת בה הגענו יצאנו להסתובב קצת במרינה ולצפות בהכנות האחרונות של הקבוצות. במתחם של סקסו-בנק ראינו את המכונאים מרכיבים אופניי Specialized (מאותו דגם עליו גם אני רוכב, יחי ההבדל) צהובות עבור Cancellara שזכה אתמול בפרולוג (מירוץ אישי נגד שעון) ויזנק היום ראשון למירוץ.
פגשנו את לאנס וברוינייל (המנהל האגדי איתו זכה לאנס 7 פעמים בטור) בארוחת בוקר. אין ספק שהם מהווים צוות מרשים. כאורחים של לנס קיבלנו גם אישורי VIP למתחם הרוכבים של הטור ומשם נצפה בזינוק לטור. יש גם חתימות לרועי שלי לרועי של ליאור. זהו, תחילת הטור דה – פרנס היא גם הסוף של הסיפור הקטן שלי בטור טרנס-אלפ. מקווה שנהנתם.
