הכל התחיל למעשה ביום שני בערב..ביום בו יצאתי מהמשרד בשעה סבירה..וזה לא קורה הרבה, בכל זאת… משרד פרסום גדול..והלקוח – גדול ותובעני עוד יותר. לחצתי מהר על מקש ה- "אאוט אוף אופיס" וברחתי מהמשרד בהנחה שהשעה 18:30 בערב ויש לי עוד כ"כ הרבה שעות אור יום בחוץ, ממש חצי יום של חופש
מאת:שני שוורץ
ירדתי לקומה 2 כשהאייפוד כבר בתוך אוזניי מהמעלית, שמחתי לראות את האופניים שלי מחייכות אליי, עוד יום עבר והן לא נגנבו.
בדרך למעלה, מהחניון אל האור חשבתי שיהיה נחמד לטייל קצת בדרך הביתה, לעבור בשדרה, לפגוש חברה, לעבור אצל האופטימטריסט, אצל הירקן. כמה דברים אפשר לעשות כשיוצאים מהעבודה באור יום.
רכבתי להנאתי על שדרות שאול המלך וחשבתי כמה כייף שתל אביב ידידותית באופן יחסי אל רוכבי האופניים, אפילו ברחוב סתמי כמו זה, רכבתי על שביל המיועד אך ורק (כמעט) לנו, הרוכבים.
כבר שנים שאני רוכבת, טיולי שטח: סדום, ים המלח, ירושלים, הכרמל, אפילו הייתי בקבוצת רכיבה עד שנדפקו לי קצת הברכיים. אין ספק שמצאתי את הספורט שעושה לי הכי טוב – גם אוויר, גם סיבולת לב ריאה.
בעוד המחשבות מתרוצצות להן בשמחה בתוך ראשי, עברתי במעבר חציה קטן, אני יודעת שלפי החוק הייתי אמורה לרדת מהאופניים אבל לפי החוק הייתי אמורה גם לחבוש קסדה, אבל מי עושה את זה? אני? שום סיכוי. נכון שיש לי שיער חלק ואין סיכוי שהקסדה תהרוס לי את הפריזורה והמקיאג’ ובכל זאת, אני לא יכולה להיות סחי-בלטה ולרכוב עם קסדה. זה לא עובד ככה בעיר.
שני שוורץ- בימים טובים עם קסדה על הראש
הדבר הבא שאני זוכרת הוא שהג’יפ היה גבוה, ממש גבוה. אני – ישובה על אופניים והג’יפ – כמעט בגובה שלי.
הסתכלתי עליו, היה לנו "מומנט" קטן… הייתי בטוחה שגם הוא ראה אותי, אבל כבר היה מאוחר מדיי.
אני צורחת.
צורחת בלי דמעות.
צורחת ולא מסוגלת להפסיק.
צורחת מכאב.
הוא דרס אותי, נכנס בי בכל כוחו. נכון, גם לו היה אור ירוק וכפי הנראה "מומנט" – לא היה שם. הוא לא ראה אותי, הנהג.
כל מה שראיתי הוא את הגלגלים מעליי, הג’יפ הגבוה, גבוה הזה – היה עכשיו מעליי. התקהלות מטורפת של אנשים… ואני לא יודעת אם אני הוזה או חולמת..אבל אני שם, מתחת לגלגל, שוכבת על הגב וצורחת.
תוך שניות בחורה נחמדה החזיקה לי את הצוואר, שלא אזוז. כבר התקשרו אל אמא ואבא וכמובן למד"א..וכל מה שיצא לי מהפה הוא – "הוא דרס אותי, דרס אותי, דרס אותי…"
כמויות המורפיום שהוזרקו לי לווריד היו קטלניות. כולם סוגדים למורפיום בעיר. הדבר היחידי שהמורפיום עשה לי, הוא לצחקק עם רופאיי. (כן, האורטופד היה כל-כך חתיך ששכחתי שעברתי תאונת דרכים…) אה, וגם המון בחילה.
צרות באות בצרורות-תאונת אופניים וחשד לשפעת החזירים
יומיים לאחר מכן, כל חבריי הטובים באו לבקרני. כייף נורא. גיבורה אמיתית ששרדה תאונת דרכים שיכלה להסתיים בקלות כקטלנית – לולא גופי היה מוצק ושרירי (מסתבר שבמקרים כאלה – השרירים מחפים על העצמות מלהישבר).
ישבנו כולנו, 6 אנשים בדירתי התל-אביבית, אני במיטה – וכולם איתי.
אוכלים מאותם צ’ופ-סטיקס, שותים מאותן כוסות ומתכרבלים.
יום למחרת, גל מתקשרת. חשבתי שהיא מתקשרת לשאול לשלומי, אבל מסתבר שיום קודם לכן, היא אכלה ארוחת צהריים עם חבר שעובד איתה וחזר מארה"ב.
מתוך 200 נוסעים על המטוס – 7 חלו בשפעת החזירים… וגם הוא.
גל אכלה איתו ארוחת צהריים ומי יודע מה עוד היה שם??? אבל הטלפון ממנה לא בישר טובות. היא מדדה חום כל 20 דקות וכשהחום הגיע ל 38 מעלות צלזיוס – היא רצה לאיכילוב, שם חיכו לה רופאים בתוך חליפות חלל ובדקו האם נדבקה. כן, גל נדבקה בשפעת חזירים. יום לפני כן, היא התכרבלה איתי במיטה, כאשר יום לפני כן – שברתי את האגן בתאונת דרכים.
מיליון טלפונים, מי ישב על יד גל? על מי היא נשפה ואת מי היא נישקה? בדקה זו הבנתי, שהקלישאה של "צרות באות בצרורות" – נכונה.
התאספנו כולנו, כל מבקריי ואני בביתי השני שלי בשבוע האחרון – איכילוב, מכוסים במסכות מנתחים, עם טוסיק שבור ושפעת חזירים.
נדרסה על ידי ג’יפ אבל לא בטוח שנדבקה בשפעת החזירים
אז ברור שאני אפתח בלוג, לא???
פוסט 2
עבר שבוע, מאז מקרה הטוסיק שלי ולא הדלקתי טלוויזיה אפילו פעם אחת. זה נכון שאין מה לראות, אבל אם גם מק-דרימי וגם מק-סטימי לא בראש מעייני כרגע, אז משהו כאן קורה… בשכונה.
בשבוע שחלף, הפכתי להיות יועצת זוגית של כל מכר אפשרי שלי.
חברה אחת: " למה הוא לא מתקשר?, הרי הוא הבטיח שנצא היום…"
חברה שנייה: "יש כזה דבר, טיפוס של אסמסים? או אולי הוא כותב לי אסמס כי הוא מסנן ולא ב-א-מ-ת בעניין שלי???"
חבר של חבר: "שיוהו.. .חברה שלך שהיתה כאן מגה-כוסית… יש מצב?"
אז אני מתקשרת, לבדוק אם יש מצב…
ויש מצב.
והם יוצאים.
מעולם לא הייתי שדכנית ומי אני בעצם שאייעץ על זוגיות? רגע, זה מבטיח לי איזה ספייס טוב במקום האוטופי הזה שם למעלה? כי אם כן, אולי אני טובה בזה?
וככה עובר לו שבוע והדבר המרתק ביותר שקרה לי הוא שהצלחתי להיכנס למקלחת לבד וששיחת הטלפון המרגשת ביותר שלי היא עם האורטופד. ולרגע אני מרחמת על עצמי ולרגע אני לא, כי אין בעצם על מה, הרי רציתי חופש כבר המון זמן וזה למעשה, חופש כפוי, בלי הרבה תזוזה ובלי להיות בג’מייקה… אבל הוא חוסך ממני לקום מוקדם כל בוקר והוא בטח חוסך ממני את השגרה אליה אני כ"כ רגילה. והוא חוסך ממני את חיי הלילה, את התקלוטים עד הבוקר ובעיקר – הוא חוסך ממני את העיר, הרי אומרים ששינוי שגרה זה טוב. אז אני בטוחה שכשאומרים את זה מתכוונים בדיוק למקרה האגן שלי.
ואני מחכה לשותפה שלי שתחזור מחתונה, כי בטוח יש מיליון סיפורים, ואני פותחת את אחד מששת הספרים שאני קוראת עכשיו במקביל ומבינה – שזאת המציאות שיצרתי לעצמי בשבוע האחרון – להיות זמינה לכולם. אפילו לשישה ספרים במקביל.
באדיבות מגזין אופניים