התחרות בעליה לנס הרים הביאה את רוכבי האופניים עד קצה גבול היכולת. נמרוד כהן מסכם תחרות עם הרבה דמיון אירופי (אלפ’ דואז) וכבר חושב על ההתחרות הבאה ב- 2010

מאת:נמרוד כהן

תשאלו כל רוכב חובבן שקצת בעניינים מהי העלייה הקשה או המפורסמת ביותר בעולם והוא יגיד ללא היסוס: האלפ דואז (Alpe D’Huez) שבצרפת. על מה כולם דיברו בג’ירו לפני כמה ימים? על המפגש המחודש של ארמסטרונג עם הססטרייר. ועל מה כולם ידברו בטור דה פראנס הקרוב? על המפגש של ארמסטרונג עם מון ונטו.

עליות, חברים וחברות, הן המבחן האולטימטיבי של רוכב הכביש ויש שיאמרו, של רוכב בכלל. במרוץ נגד שעון אישי בעלייה, אין מקום לטקטיקות קבוצתיות, להסתתרות מאחורי הדומסטיקים שמגנים על המוביל מהרוח ומובילים אותו טרי ורענן אל עבר קו הסיום. מרוץ נג"ש (נגד שעון) הוא מרוץ האמת, המבחן המוחלט ליכולות כל רוכב: סבל צרוף, קציבת כוחות מדויקת ושילוב של סבולת ויכולות טיפוס שלוקחות כל רוכב לקצה הפיזי.

באופן אישי, אני יכול להתחבר להערצה סביב ספרינטרים כמו קאבנדיש או בונן, אבל תנו לי לראות את פנטאני/ארמסטרונג או את הקקה הקטן והמסומם הזה, ריקו, מפרקים פלוטון שלם באכזריות אל מול עלייה בשיפוע לא אנושי, ובלוטות ההערצה שלי באמת מתחילות לעבוד.    

האלפ דואז הישראלי
זוּם-אין עצבני לתוך הסצנה הישראלית: אלעד פלטין, מאמן ומנהל קבוצת סגל-מומנטום מארגן בפעם השנייה ברציפות את תחרות הנג"ש "נס הרים", בעלייה שהיא אולי האלפ דואז הפרטית של ארץ הקודש. 5,650 מטרים אורכה, טיפוס אנכי של 390 מטרים, מה שנותן שיפוע ממוצע מכובד של 7.2%. השיפוע בקטעים התלולים ביותר מגיע ל-10%-12%. אולי זו לא העלייה הקשה והארוכה ביותר בארץ, אך היא בהחלט נושאת בתואר של אחת הקשות, היא קרובה למרכז, מצטלמת היטב, קלה לשליטה וניהול מבחינת מארגני התחרות ובהחלט הירואית.

בשנה שעברה פלטין הצליח להביא כמה כוכבים, כמו רן אלתרמן, 15:56 (טריאתלט ישראלי חזק ומצליח) ולאה גולדשטיין, 18:05 עם ג’ט-לג (הרוכבת הקנדית והיהודייה החזקה בעולם כנראה), שקבעו שיאים מרשימים ביותר. השנה פלטין חבר לחברת Bikeisrael (דורון אמיץ ונמרוד הנגבי) לארגון התחרות והבטיח פרסים מרשימים למי שיצליח לשבור את שיאי השנה שעברה (1,000 שקלים לרוכב ולרוכבת) וגם פרסים צנועים יותר (500 שקלים) למנצחים הכלליים.

פלטין כתב כך: " קיימות שלוש יכולות (עיקריות) של רוכב אופני כביש: ספרינט, יכולת נגד שעון ויכולת טיפוס. בשישי הקרוב נבדוק שתיים מתוך השלוש".
בשבועות שלפני התחרות היה ברור שמשהו עוצר אותה. מיעוט נרשמים מקרב הקבוצות הגדולות והמובילות בארץ, אי הגעה של השמות הגדולים בזירה התחרותית הישראלית (איפה דור דבירי מטפס העל? איפה עידן שפירא? איפה אייל רהט שלקח את "מלך ההר" בסובב גליל לפני שבועות ספורים?), דיונים חצי-לוחמניים של פלטין והעולם בפורומים על "איפה לעזאזל מסתתר הרייסר הישראלי?" ועוד, גרמו לי לחשוב שלפנינו, שוב, פספוס גדול של הענף.

Race Day
ביום התחרות הגעתי למסלול על מנת להצביע קודם כל, ברגליים (או ברכב למעשה) בעד התחרות, בעד מארגניה ובעד הגיבורים שבאו לבדוק את עצמם אל מול ההר. בגלל שאם כבר לבוא, אז לבוא לחגוג, טרחתי לצייד את הרכב בעזרי עידוד כמו רשימת המתחרים לפי סדר הזנקתם, מוזיקה קצבית בווליום שהרס לי את הרמקולים, חצוצרות וצופרי אוויר וכמובן משהו לשתות ולאכול. נהניתי, אך לא נתבדיתי – באיזשהו מקום התחרות הכל כך חשובה ואיכותית הזו, קצת הלכה לאיבוד. את חמשת הסנטים שלי על העניין הזה אתן בסוף.

מיקמתי עצמי ממש לפני העיקול האחרון ימינה, בסוף העלייה הקשה ולפני הישורת האחרונה, פחות מקילומטר לקו הסיום. הרעיון שלי היה לתת לרוכבים עידוד בערך במקום בו הם כבר גמורים. כמתחרה בעצמי פה ושם, אני יודע כמה עידוד יכול לתת ולהוסיף למתחרה (וכן, לעיתים גם להפריע…). בתחילת התחרות ראיתי תמונות יפהפיות מהרכב, של הילדים והחובבנים. הרבה ילדים בחולצות הצהובות על אופניים פשוטים, ממועדון הרוכבים המקומי "רוכבי שמשון" שהקים איתן חברוני, יוזמה חברתית מדהימה. ילדים על אופני הרים ממועדונים שונים עם נוכחות בולטת ל"מומנטום", המועדון המארח.

אופני יד מ"אתגרים", עם המלווים המתנדבים שעושים עבודת קודש, רוכבים חובבנים ושעירים, רוכבים עם אחוזי שומן יפים (הכוונה ל-20 פלוס), ואז, אט אט, החלו קטגוריות ההזנקה להיות יותר ויותר מקצועיות. מאסטרס א’, ב’, ג’ ואף ד’ (גילאי 60 פלוס), מאסטרס פרו, קדטים, נשים עילית ולבסוף 12 רוכבי העלית גברים. בסך הכל זינקו לתחרות 96 רוכבות ורוכבים בלבד. נוכחות יפה וקבוצתית הייתה לקבוצות מומנטום ו-500 וואט של אילן אולמן, אך הקבוצות הגדולות – CCC, TACC ו-Velo Club – לא הפגינו נוכחות ממשית באירוע. גם העובדה שיום אחרי כן נערכה תחרות מרתון הגליל המערבי לא הוסיפה לכמות המתחרים. למעט פינת העידוד שהכילה בעיקר אותי, ראיתי במשך כל התחרות שני מעודדים בלבד, שהגיעו לעלייה כחלק מרכיבת הכביש שלהם על מנת לעודד – שי שבתאי ועוד רוכב שאיני מכיר, על אופני טריאתלון מדוגמים בצבעי פרה בתוספת מלתחה תואמת. המפגש בינינו היה חמוץ-מתוק. מחד אחוות מעודדים ומעריצים. מאידך התבאסות הדדית בחיוך עקום מהקהל שלא בא.
     
מהפינה בה עמדתי ראיתי הרבה סבל ומאמץ, לצד מיקוד וריכוז ברמה הגבוהה ביותר. מי שהתאמן על העלייה הזו בשבועות האחרונים לקראת התחרות, הכיר כל מטר וכל שיפוע בה, ידע איך לחלק את הכוחות שלו, כמה חימום הוא צריך, מתי לעמוד ולשרוף ומתי לשבת ולדחוף. חמש הבנות מקטגוריית העלית (4 נוער ואחת בוגרות) נראו סופר חזקות וממוקדות. בעלית גברים (וגם טל קולר מטימשגב בקטגוריית נוער) ספרתי 7 רוכבים שירדו מתחת ל-18 דקות, תוצאה אדירה ללא ספק.
  
בסוף היום, בטקס הסיום היפה והקומפקטי שנערך בשיא העלייה, תחת השלט של מערת הנטיפים הוכתרו נגה כורם (טימשגב, 21:32) ויובל רחמילביץ’ (TACC, 17:02) כמלכת ומלך ההר לשנת 2009. הזמנים המצוינים שלהם רחוקים למדי מאלו של המקצוענים שקבעו פה שיאים בשנה שעברה, אך אם המסורת תמשך, גם השיאים האלו ינופצו בשנים הקרובות. נגה היא אחד הכישרונות הגדולים ביותר שצמחו בארץ, אלופת ישראל בעברה בדאונהיל (!), במרתון, בכביש ובהרים XC. ענבל לרנרמן מ-Spingo-YBA הגיעה שתי שניות בלבד אחריה, צמוד-צמוד. את מלך ההר החדש, יובל רחמילביץ’, ראיתי אתמול בפעם הראשונה בחיי. בן 44, מחזיק בחיים "אמיתיים" חוץ ממשטר האימונים שלו ונותן בראש לכל הצעירים והאלופים סביבו. שאפו גדול.

מארגני התחרות מבקשים למסור תודתם לאיגוד האופניים בישראל, Segal Bikes, אפיסקופ – יבואנית בוגמן (שמרים יבשים מבלגיה), Rudy Project וחברת "ארניר".

תחרות נס הרים 2010 – איך אפשר אחרת?
בדמיוני תחרות נס הרים יכולה להיות אחד מהאירועים הכי מתוקשרים של ענף הכביש בארץ. עשרות רכבים ומאות רוכבים יתמקמו מוקדם בבוקר התחרות לתפוס מקום טוב לאורך הכביש על מנת לעודד את הגיבורים הישראלים, לשתות איזו כוס בירה צוננת, לרוץ לצד הרוכבים, לאכול נקניקייה טובה (כשרה כמובן) ואולי גם להתחפש לשדון אדום. עם יח"צון נכון התחרות הזו יכולה להגיע לערוצי הטלביזיה והאינטרנט השונים, לעשות טוב לנותני החסות שכרגע מבחינתי הם פשוט פילנטרופים, לאיגוד האופניים, למנצחים ולכל תרבות הרכיבה בארץ.

הנה הטיפים שלי לתחרות מוצלחת יותר ברמה השיווקית ובכמות המתחרים לשנה הבאה:
יום שבת ולא יום שישי – הצעתי למספר חברים וחברות להצטרף אלי למלאכת הצפייה והעידוד. רובם היו מצטרפים אם התחרות הייתה נערכת בשבת.
עבודה מוקדמת של המארגנים מול האיגוד – האיגוד צריך להבין ש"נס הרים" בפוטנציאל היא אחת התחרויות הכי חשובות והכי קלות לייח"צון ולכן לתת לה מעמד מיוחד/חזק, כלומר לא לשים תחרות דומה (המרתון של שבת משך רוכבי כביש מוכשרים כמו איל רהט ודרור פקץ’) או לקהל דומה בשבת שלאחר התחרות או בשישי שקודם לה.

עבודה מוקדמת של המארגנים מול מועדונים וקבוצות אחרות – איך יכול להיות שדווקא בסופש’ של התחרות הזו TACC היו במחנה אימון בעפולה, CCC במחנה אימון בחרמון ול-Velo Club ולמאסטרס חיפה היו תוכניות אחרות? למה הדינאמיקה בין המועדונים הישראלים היא: "לא באת לשלי, אז אני לא אבוא לשלך", במקום: "אתה תבוא לתחרות שלי ואני לשלך"?! בתחרויות מקצועיות כמו "נס הרים", הראשונים שצריכים לבוא ולתמוך הם המועדונים האחרים. תחרות מוצלחת היא אחלה הזרמת כספים למועדון ולתמיכה ההדדית יש משמעות ברורה וחיובית. תמיכה ועזרה הדדית חבר’ה. אין יותר נכון ופשוט מזה.

שיווק ויחסי ציבור, ללא תשלום – הגיע הזמן שהמארגנים יבינו כבר שנותן חסות מחפש חשיפה שתוביל למכירות ולא רק לעזור לתחרות לקרות. Segal כבר תמכו בתחרות הנשים וקיבלו חשיפה יפה מאוד בכל אמצעי המדיה. חלק מאחריות המארגן היא להכין קומוניקט תקשורת לפני האירוע ולשלוח אותו לכל העולם ואחותו: ל-BikeZone, לכל שאר האתרים, לערוץ הספורט, לכל העיתונאים הרוכבים ועיתונאי האופניים, לפורטלי החדשות ועוד. כל הכתובות האלו אמורות גם לקבל קומוניקט תקשורת מסכם בשבת בצהריים, עם תמונות ותוצאות.

שיווק ויחסי ציבור, בתשלום – והרעיון הוא שנותני החסות יתנו לכם מימון לכך: פלאיירים, פוסטרים, רכישת באנרים או פרסומות באתרי אופניים ייעודיים, הקמת אוהל תמיכה וחלוקת פלאיירים במֶכּוֹת כמו צומת נחשון בשישבת. כדי לעשות אירוע המוני וגדול צריך לייצר Hype רציני. לרוב זה דורש השקעה כספית במקומות הנכונים.

השקעה בקהל שאינשאללה תצליחו להביא – רשת צל, פרשן, דוכני שתייה ומזון, אוטובוס שיפזר הולכי רגל במקומות שונים ויאסוף אותם בסוף התחרות.
ואחרון חביב – אל תישברו. בסוף תוכיחו לנו ולעצמכם שיש כאן תרבות אמיתית, עם המוני משתתפים וצופים.
———————————————————————————————————–
הכתבה באדיבות אתר bikezone
תמונה: נועה איסמן