חלווה קטנה היא לא תמיד חלווה קטנה, בשבוע שעבר לדוגמא היא היתה ריצת עשרה קילומטר. מרתון הוא גוש חלווה גדול ביותר, ריצת עשרה קילומטר לעומתו היא חלווה קטנה בעטיפה
מאת:אור. איור: גגו עשת
אחד הדברים שלמדתי מהדיאטה שלי היא שדווקא הניסיונות שלי לא להשמין הם אלה שמשמינים אותי. אני מסוגל להתנזר בין הארוחות, לאכול משהו בצהריים, לא לאכול אחר כך כמה שעות, ולצבור נקודות זכות לקראת ארוחת הערב בה אשחרר כל רסן. הידיעה שאחרי שקיעת השמש תגיע השעה בה אוכל לשחרר את יצרי מאפשרת לי לעבור את היום, כולל את סלט הטונה עם הרוטב לייט בצהריים והלחם הקל הספוגי. פתגם יהודי ותיק אומר "אם כבר לאכול חזיר אז שיטפטף השומן על השפתיים", כל הרעיון בשחרור הרסן הוא שחרור הרסן, ואין דבר מתסכל יותר מרסן ששוחרר לרגע והוחזר למקומו. בעיני התופעה הזאת מתגלמת באחד המוצרים המטרידים ביותר שנמכרים בפיצוציות ארצנו והוא קוביית החלווה בעטיפה. קוביית החלווה בעטיפה תמיד נראתה לי מוצר עצוב. לוקחים חלווה קטנה ומפרידים אותה מגוש החלווה הענק אליו היא השתייכה, עוקרים אותה ומבודדים אותה בעטיפתה, כמו בצינוק קטן ומרשרש. זה עצוב כי החלווה המבודדת מאבדת את שמחת החיים שלה, את הצדקתה להתקיים, מאבדת את המשמעות.
איור: גגו עשת
החלווה, כמו הסוריקטה, היא חיה חברתית, רק כחלק מעדר חלוות היא יכולה למלא את יעודה. חלווה קטנה בעטיפה היא מוצר מאיים, יש בה את פוטנציאל העונג של החלווה, סוכר, שומנים ופריכות, אך אין בה את הגודל. אי אפשר באמת להתמסר לה כי ברגע שתכניס אותה לפה היא תעלם. זהו מסוג המוצרים שאירית הדיאטנית מחבבת, מוצרים שכל הופעתם אומרת ריסון, איפוק ומידה. אותי החלווה הקטנה מפחידה. אני מעדיף להישאר בדיכוטומיה, בתנועה בין הקצוות של לאכול או לא לאכול, ולא להיקלע לאותו איזור ביניים בו חיות החלוות הקטנות. אירית מעירה ליומני האכילה שלי, תוהה מדוע אני מדלג על ארוחות הביניים החשובות. אני לא מצליח להסביר לה שאני רוצה לחיות בעולם בלי ארוחות ביניים, עולם בו יש רק ארוחות גדולות. לא לאכול כמה שעות ואז להתפרע ושהשומן יטפטף, ולא לחיות את התענוגות הקטנים. החלווה הקטנה בעטיפה כמובן טובה מאוד לדיאטה, היא מהווה ארוחת ביניים קטנה שתורמת אנרגיה. לאחרונה מצאתי את עצמי רוכש אחת כזאת לניסיון. אני מתקשה להרגיש את המתיקות של החלווה הקטנה, ליהנות מהריסון ומתוספת האנרגיה. הרגשתי שאני טועם בה בעיקר את הריק, את המרירות על כל החלווה שחסרה מסביב.
חלווה קטנה היא לא תמיד חלווה קטנה, בשבוע שעבר לדוגמא היא היתה ריצת עשרה קילומטר. מרתון הוא גוש חלווה גדול ביותר, ריצת עשרה קילומטר לעומתו היא חלווה קטנה בעטיפה. עד יום רביעי הייתי רשום עדיין למקצה הארבעים ושניים קילומטרים במרתון תל אביב. הברכיים שלי כאבו וניסתי להתעלם, גם האימונים שידעתי שלא קיימתי הטרידו אותי, ובכל זאת כל הזמן ניסיתי לדחות את ההחלטה. התקשיתי להודות בפני עצמי שכרגע מה שמתאים לי, כלומר לגוף שלי, הוא דווקא החלווה הקטנה. בסוף היתה זאת הוראתו של המאמן שהכריעה את הכף לטובת ריצת העשר. ביום שישי בבוקר רצתי את עשרת הקילומטרים בארבעים וארבע דקות וחמש שניות של ריצה מהנה ביותר עם הבנקאי. אין לי ספק שזאת היתה בדיוק הריצה שהייתי צריך ובכל זאת גם במהלכה, ואף יותר מכך- אחריה, לא הפסקתי להצטער על שלושים ושניים הקילומטרים החסרים.
ביחסים עם הגוף, בין אם מדובר בארוחות ובין אם מדובר בריצות, צריך לעיתים קרובות לבחור בחלווה הקטנה. הוויתור הכי קשה הוא לא הוויתור על דבר מסוים אלא הוויתור על הרצון לא לוות
