רוכב האופניים דרור פקץ’ השתתף במרתון תל אביב וליווה את שימי, רוכב אופני-יד הסובל משיתוק מוחין, לשניהם הייתה מטרה אחת, לשבור את השיא ממרתון טבריה, "הוא ניסה לדבר איתי אבל לא הצליח. כעסתי עליו ואמרתי לו לנשום ולהמשיך."  

מאת:דרור פקץ'‘

הטלפון צלצל. על הצג ראיתי את שמו של שימי. מיהרתי לענות. מעברו השני של הקו נשמע קולו השמח והמעט לא ברור של האיש הכל כך מיוחד הזה, "צדיק," הוא אמר, "אני צריך את עזרתך." נכנסתי מיד לכוננות הסכמה וניסיתי לנחש מה מגיע, "אני צריך שתלווה אותי במרתון תל אביב, ביום שישי," הוא אמר לי בהתרגשות,"המלווה שלי בחו"ל, ואתה נבחרת," הוא הוסיף וצחק מעבר לקו. בזמן השיחה עוד חשבתי שמרוץ אורים-ירוחם ייצא לפועל בשבת, וכמובן שאין סיכוי שיום שלפני אקדיש לזה זמן, לכן החלטתי (כהרגלי) לא להחליט ובקשתי לדחות את ההסכמה. התחרות באורים לבסוף בוטלה ובמקומה הוסיפו לי מספר אימונים, עד שהצטערתי שבוטלה, אבל אז היה לי ברור – אני ושימי עומדים לרכוב את מרתון תל אביב.

אז מה כל כך מיוחד בשימי אתם שואלים? שימי הוא אדם שונה מבני האדם שהכרתי עד היום. הוא נכה הסובל משיתוק מוחין (CP), ולי יש אלף סיבות למנות מדוע הוא מיוחד כל כך בשבילי: מהסיפור על ההיכרות בינינו, דרך שמחת חיים אין סופית של איש אשר למשפחתו יותר קשיים מחצי מדינה, קבוצת כדורגל ששנינו אוהדים ושרים את שיריה יחד, סרטים ישראלים ששנינו מצטטים ביחד, מילה במילה, ומתפקעים מצחוק כמו שני ילדים, ויש לו כמה סיפורי על דוגמא אישית, שהאהוב עלי ביותר עוסק בנושא אי גיוסו לצה"ל, כיצד נלחם ולא וויתר עד שעשה 3 שנים כנשק בגדוד ’גבעתי’. 

חברה משותפת שהייתה איתו בתקופת התיכון, סיפרה לי כיצד היה מוקצה חברתית, אבל כשבית הספר לא הסכים להוציא אותו לטיול השנתי כולם נלחמו עבורו וכך הפך לכוכב השכבה. לשימי יש סטייל והוא מוחצן כמוני. הוא מדבר ברחוב גם עם אנשים שהוא לא מכיר אבל בעיקר הוא מראה לי שהכל באמת אפשרי, גם בלי לקרוא את הספר של לאנס ארמסטרונג.
 
ביום שישי בבוקר, בשעה שהציפורים עדיין ישנות על העצים, יום אותו אני מקדיש בדרך כלל ליקיצה טבעית. תל אביב, על כל מבקרי בעיות התחבורה באותו היום, לבשה חג והפכה לעיר ספורטיבית לחלוטין. היו שם בני משפחה וספורטאים מהרבה מאוד ענפים, מאמני כושר ודוכנים של חברים ונתוני חסות. בקיצור – כל הארץ. את הכוכב שלי זיהיתי כבר מרחוק, עומד ליד הזינוק עוד לפני המארגנים, חמוש תמיד בדגל אזהרה לאופני היד הנמוכים כל כך וכמו תמיד, בפטריוטיות השמורה רק לו – דגל ישראל מחובר לקסדה. אנחנו "מחליקים" ידיים ואני נאנקתי מכאב בלי שיבחין, עם הכוח שלו בידיים וה’ספזם’ בשרירים הוא מפרק אותי כל פעם מחדש.

לקראת הזינוק זיהינו פרצופים רבים אבל אני בעצם ראתי רק אותו, אולי בשבילי זה אירוע לכיף אבל אז נזכרתי, שבשביל שימי זה בעצם תחרות מטרה חשובה, מיד נכנסתי לראש. בדקתי לו את האופניים, נפחתי לו את הגלגל, השגתי לו ג’ל לדרך וניסיתי לתת הוראות על חוסן מנטאלי. על הקו זיהיתי את יוסי פוקר, המלווה את אחותו "פוחי", התותחית, מספר אחת באופני יד לנשים בישראל, ובאותו יום נוכחתי לדעת למה. "יש להם עולם משלהם" חשבתי לעצמי.

אחרי שזינקנו, נצמדתי לו לגלגל, רכוב על אופני ה-29 שלי, מתפעל מהזינוק החזק והפניות החדות שהם לקחו. עמוק בתוך שדרות רוטשילד עודדתי אותו ועזרתי בפינוי המון רצים מהכביש. אם חלילה הוא יכנס בהם זה יגמר באסון, בירידות הוא שעט על 45 קמ"ש לפחות. עברנו את כל הרחובות, רצים שנשאר בהם אוויר עודדו את שימי. שמעתי אותו מחרחר והבנתי שהתחיל חזק מידי, אבל בכול זאת ראיתי אותו נלחם ומסובב את הדוושות כמו בטירוף.

שפכתי עליו קצת מים וראיתי אותו יונק מהקשית תוך כדי פידול, עכשיו גם הראש שלו זז והוא לא עוצר לרגע כדי לא להפסיד אף שנייה. הוא ניסה לדבר איתי אבל הוא לא הצליח. כעסתי עליו ואמרתי לו לנשום ולהמשיך. שימי רצה לשבור את השיא שלו מטבריה. 

את קו הסיום חצה שימי 3 כללי כאשר נתי גרובר מנצח כראוי לרוכב אולימפי ו"פוחי" מסיימת במקום השני. אם להיות הגונים אז היו טעויות סימון בדרך ושימי וחבריו החסירו כמה קילומטרים, לכן גם שני רוכבים נעלמו בדרך. הבטתי בשימי בעיניים מעריצות, גאה בו ועצוב בשבילו על העובדה שהמרחק הלא רשמי מנע מאיתנו לשבור את השיא שלו. ידעתי שהוא היה יכול לכסח 6 דקות לפחות.
 
עצרנו בצד. אחרי מנוחה קלה שימי קרא לי הצידה ואמר לי, "להגיד תודה ישמע נדוש, שמחת אותי בזה שהיית כאן בשבילי ונתת לי השראה," חיבקתי אותו והסתרתי את הדמעה מתחת למשקפי השמש. מה ששימי לא ידע היה, שהוא בכלל היה ההשראה שלי, ובתקופה זאת בחיים שלי, לעבור את מרתון תל אביב יחד איתו היה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי.
צילום: יוסי פוקר
לאתר של דרור פקץ’