מאת:אביב כפיף

כמו תמיד, לאחר התייעצות קצרה עם רן שילון וקביעת היעדים לשנים הבאות ולשנה הקרובה, נרשמתי למירוץ והתוכנית הותאמה למאמץ הנדרש.

וכמו תמיד, גם כאן גילה רן יכולת לרכישת ידע נוסף ואיכותי לבניית תכניות אימונים לריצה שכזאת, ואגב, לא הרבה ידע יש בנמצא, אולי בגלל פופולאריות נמוכה יחסית לאולטרה מרתונים או מספר משתתפים שהוא נמוך, באופן יחסי.

בכל אופן, האימונים כללו, כמובן, את אימוני המהירות המוכרים אך לצידם הלכו והתארכו שעות הריצה השבועיות וכמות הקילומטראג’ טיפסה ועלתה לשיאים של עד 160 ק"מ בשבוע שמרביתם מרוכזים בסוף השבוע.

גם כאן הופתעתי מצרור אימונים מגוונים ווירטואוזים מבית שילון, שהעלו על שפתיי חיוך מוזר, אבל רק ברגע שקראתי אותם.

לדוגמא, אימון של כשעתיים בחול הים הרך עם גיחות למים כל 10 דקות, לריצה של 5 דקות במים עד גובה הברכיים (ממש מצחיק), או חודש

שיא שכלל שבוע אימונים מפרך ובסופו כל פעם הפתעה אחרת:

בשבוע הראשון ריצת אולטרא של 60 ק"מ בבוקר, עם עוד שעה של ריצה קלה לשחרור בערב.

בשבוע שלאחר מכן ריצת בוקר של 5 שעות בבקר, ואחריה כל שעתיים וחצי ריצה של שעה עד לבוקר שלמחרת, אימון שהצטבר ל-93 ק"מ מכובדים עם יקיצות לילה מוזרות ביותר, במיוחד כשמדובר בחורף. אכן שיטת חקירה הנשקלת בימים אלו כתחליף לשיטת הטלטולים במרתפי השב"כ.

את סיום החודש חתמה ריצה ארוכה של מעל עשר שעות במזג אויר סוער במיוחד (אני בטוח שגם מזג האוויר הוזמן ע"י רן), לאורך כ-84 ק"מ בוציים וגלמודים של הנאה צרופה במרחבי בן שמן. ההפתעה הגדולה הייתה היכולת לרוץ 3 אולטרא מרתונים בחודש ולהמשיך להתאמן בעומס גבוה כמעט כרגיל.

בשלושה באפריל, בשעת אחר צהריים, ישבתי בתוך בקתת עץ גדולה בליבו של יער אמסטד שבצפון קרוליינה לתדריך לקראת מירוץ האולטרה. יחד איתי ישב צוות התמיכה הקבוע שלי – אשתי, אראל, שמלווה אותי מזה שנים לכל התחרויות.

המסר החשוב ביותר אותו היו המשתתפים צריכים לשנן הוא, לדעתי, הסוד להצלחה בכל תחרות שכזו ובו 3 כללים:

1. שתה לפני שאתה צמא

2. אכול לפני שאתה רעב

3. צעד לפני שאתה עייף

בשעה 6 בבוקר, בחושך מוחלט בליבו של היער, נורתה יריית הזינוק ו-274 רצים (273 אמריקנים ו-1 ישראלי נחוש) יצאו לדרך כשפנסי ראש מאירים את דרכם. הריצה כללה 8 סיבובים של 20 ק"מ כל אחד, לאורך מסלול הררי עם מצע שבילי עפר נוחים ורחבים.

הסיבוב הראשון עבר די מהר, באופן יחסי, ורק בסוף הסיבוב השני, כשהכאבים המדומים בברך נעלמו, הרגשתי שאני נכנס, סוף סוף, למרוץ.

את שני הסיבובים הבאים, השלישי והרביעי, השלמתי באופן משביע רצון, כשאני מפוקס מאד ומקפיד לשמור על קצב ממוצע של 8 קמ"ש, תוך שאני שותה ואוכל כראוי.

לאורך מסלול המירוץ היו פרושות תחנות שתייה שכללו מים ומשקה איזוטוני ו-2 תחנות בתחילת כל סיבוב ובאמצעו, בהן ניתן לקבל ממש הכל: ג’לים, חטיפי אנרגיה, פירות טריים ויבשים, שוקולדים, אגוזים ובוטנים, מרק, קפה ואפילו נקניקיות והמבורגרים לכל מי שחפצה נפשו.

אחרי ניסיון טוב בק"מ ה-72 לערך, התאהבתי בקציצות האמריקניות ומכאן הייתה זו תחילתה של ידידות נפלאה, בתוספת חרדל וקטשופ, כמיטב המסורת.

את עשרים הקילומטרים הבאים עברתי כשאני אוכל בעיקר המבורגר, ג’לים ואפילו נקניקיה לגיוון, משאיר מאחור 100 ק"מ מענגים.

את הסיבוב השישי התחלתי בהרגשה שהסוף מתחיל להתקרב. ובאחת העליות התלולות, אותן הקפדתי ללכת כמו טובי הרצים, עשיתי חישוב קל והבנתי שנותרו לי עוד 53 ק"מ לסיום. לרגע נזכרתי באולטרא מרתון הראשון של פרו ספורט, זה שהשתתפתי בו לפני שנתיים. זה היה אורכו. מעניין, חשבתי, איזו דרך ארוכה עשיתי מאז, ועכשיו זה נראה כל כך קרוב לסוף.

האייפוד סיים את אורך חיי הסוללה שלו והשאיר אותי עם מחשבות על מסלולי האימונים והחברים איתם רצתי לאורך הדרך, וכמובן המשפחה הקרובה שלי ומילות העידוד של בניי. במיוחד זכורות לי מילותיו של בועז, בני, שאמר : "אבא כשיהיה לך קשה, תסתכל על הנוף".

בסיום 120 ק"מ (מרחק השווה כמעט ל-3 מרתונים), כבר היה חשוך לגמרי והטמפרטורה, שהייתה מושלמת לטעמי עד כה, צנחה במהירות. לבשתי על עצמי חולצה ארוכה ומעליה את החולצה הקצרה עם המספר ויצאתי שוב לדרך.

אולי זה המקום לציין שבסיום כל 20 ק"מ לאחר ארוחה קלה ומהירה, נכנסתי לתחנת הרענון של אראל, שציידה אותי מחדש בג’לים שאני אוהב, כדורי מלח ומשקה איזוטוני מועדף, עזרה לי לרוקן את הנעליים מאבנים, ואפילו להחליף גרביים.

לאחר ריצה של קצת פחות משעה כש-127 ק"מ מאחורי והרגשת אופוריה אוחזת בי, עברה לידי אחת הרצות המובילות, לצידה פייסר רענן ונמרץ. החלטתי להצטרף אליהם ובמהרה גיליתי שאנו רצים בקצב של קצת מעל 10 קמ"ש. לאחר חצי שעה של ריצה משותפת, הבנתי שטעיתי. דילגתי על תחנת האוכל הכ"כ חשובה, כי לא רציתי לפספס את השניים, מה גם שהרגשת אי נוחות בבטן גרמה לי לחשוב שאפשר לדלג ולהמשיך עם שתייה בלבד.

הוצאתי יותר מידי אנרגיה ועברתי על כלל 2 ו-3 החשובים. התגובה הייתה קשה ומיידית.

הטמפרטורות שהיו עכשיו קרובות ל-0 הקפיאו אותי ומכיוון שבגופי לא נשארה מספיק אנרגיה זמינה, הרגשתי איך כוחי הולך ונעלם. נדרשו למעלה משעתיים להשלים את הסיבוב ולחצות את קו 140 הק"מ.

כשפגשתי את אראל, רעדתי מקור. אכלתי מספר משולשי פיצה, במטרה להחזיר מעט אנרגיה, תוך שאני מקפיד לא להתעלל בבטן ולא להגיע למצב הקאה.

כפות הרגליים והשרירים כאבו מאד, ולאחר שלבשתי בגדים חמים, החליטה אראל להצטרף אליי לתחילת הסיבוב האחרון, ולעזור לי לקבוע קצב נוח ומהיר בו אוכל להמשיך.

בתחילת ההליכה נכנסנו לקצב טוב, והאופטימיות חזרה לשכון במחוזותיי, מדמיין לעצמי 5 ק"מ של הליכה מהירה ולאחר מכן חזרה לריצה.

לאחר 5 ק"מ המצב שוב התדרדר. העייפות, הקור והמחסור החמור בסוכרים, יחד עם כמות הק"מ והעייפות המצטברת, עשו את שלהם. הצלחתי להגיע לתחנת שתייה ונשכבתי על ספסל, בכדי לנסות להתאושש שוב ולהסיר את תחושת ההתעלפות הממשמשת ובאה. ראל השאירה את הבחירה בידי ואני לא ממש הבנתי למה היא חושבת שיש בכלל על מה להתלבט.

אחד המשפטים שצריך, לדעתי, להיות נר לרגליו של כל מי שלוקח חלק בתחרויות ריצה הוא:

Run when you can, walk if you have to, crawl if you must just never give up

בהתייעצות טלפונית קצרה עם רן הוחלט לעבור את הקיר בעזרת אכילת שוקולד מרובה.

אראל מילאה את חצ כוס בסוכריות עדשים שנאכלו במהירות, תוך שתייה מוגברת של איזוטון.

בתוך פחות מ-10 דקות הגיעה ההתאוששות המיוחלת ויצאנו לדרכנו. 15 הק"מ האחרונים היו קשים במיוחד, השרירים צרחו, גב כף הרגל לא פסק מלכאוב והקור היה מקפיא. כשקו הסיום היה לנגד עיניי הנוף נראה יפה מאי פעם, השחר עלה, ומקץ כמה שעות חציתי את קו הסיום מחייך ומאושר.

קצת מספרים:

סה"כ מזנקים: 274.

סה"כ מסיימים: 132

אוכל: למעלה מ-20 ג’לים, 3 חטיפי אנרגיה, שישה המבורגרים ונקניקייה, כמה פיצות, מרק פירות ושונות (כולל הרבה m&m ). כ-24 ליטר נוזלים ולמעלה מ-60 כדורי מלח.

ופייסרית אחת שסיימה 20 ק"מ של מסלול הררי.

הכותב אביב כפיף מתאמן באנדיור