האביב היא עונה של מגוון, ומגוון זה טוב אבל מבלבל, כמו שאמר דה גול על האומה הצרפתית "זה בלתי אפשרי לנהל מדינה שיש לה 354 סוגים של גבינה".
מאת:אור. איור: גגו עשת
בהערת אגב שקוטעת את רצף הטיעון, אציין שמתוך 354 סוגי הגבינות 353 אסורים עלי מטעמי דיאטה, (כן אירית, אני יודע שמותר שלושה ביסים אבל זה לא נחשב לאכול) ואחד סתם לא טעים, ובחזרה לנושא.
המקום בו המגוון בולט ביותר אינו בפריחה המגוונת של הפרחים ביער בן שמן, בה אני חוזה מדי שישי מבעד לאגלי הזיעה, אלא דווקא פריחת המרוצים השונים. בין הפרחים אני לא צריך לבחור, ויכול ליהנות גם מצניעות הרקפת, גם מאודם הכלנית וגם מתפיחותו של לוטוס יהודה. בניגוד לפרחים, בין המרוצים נדרשת בחירה, ומשמעותה של הבחירה בין המרוצים היא שלא כולם יהיו מרוצים (אני מבין שעקב השימוש בבדיחת המרוצים-מרוצים איבדתי אי אלו קוראים, אבל האביב אינו זמן לשליטה עצמית).
כמו כל בחירה אמיתית, הבחירה בין המרוצים היא תמהיל מורכב המערב נתונים המשפיעים על השכל הישר וכאלה הכפופים לחוקיותו הקפריזית של הרגש. להשתתף במרוץ רעננה בגלל העליות, ובהרצלייה בגלל שאין בו את העליות של רעננה. באולטרא מרתון בגלל שזה מרוץ חוויתי בשטח, וברמת אביב ג’ בגלל תסכולים מהילדות והסיכוי להגיע לפני הרצים המהירים של בית הספר היסודי, ובתבור בגלל הילת הרטרו הציוני, והעלייה לדבורייה. מרתון תל אביב מציב בעיה כפולה, הוא חדש, ובעירי האהובה, אבל גם מקצה עשרת הקילומטרים עונה לאותם קריטריונים ומתרחש באותו יום.
בהזכירי את ההתלבטויות לגבי המרוצים אני מזניח הבט משמעותי נוסף והוא ההיקשרות הפסיכולוגית של הרץ למירוץ. אחרי שרצת מרוץ פעם אחת, יש לך תוצאה, שהיא מעין זיכרון ילדות שאליו תוכל לתמיד לשוב, ואם לא סיימת אזי מדובר בזיכרון ילדות טראומתי, לגביו חוויה מתקנת היא ממש הכרח. לכך נוסף גם הפן הרגשי של הקשר עם העיר, שכן אחרי שהשתתפת ולו פעם אחת במרוץ, לדוגמא מרוץ רעננה, הרי מובטח שמדי שנה תשלח לך רעננה מכתב של חיזור בו היא מזמינה אותך לשוב ולהשתתף, ומפצירה בך לא לנטוש את מכורתך, את העיר בה צמחת מבחינה ספורטיבית, העיר שבזכותה הגעת לאן שהגעת, כפוי טובה שכמוך, המתכחש לעברו אחרי כל מה שרעננה עשתה עבורך גם אם אתה מתגורר בתל אביב, בעצם במיוחד אם אתה מתגורר בתל אביב.
ההתרגשות ממרוצי האביב, שבשלב זה כבר גורמת לעוויתות קטנות של לחץ בזווית העין, היא עוד אחד מהסימנים של חילופי העונות, וכידוע חילופי העונות הן עת לחילופי נעליים. פרידה מנעלי החורף שהעבירו אותי את מרתון טבריה בהצלחה, וביקור בסאקוני, לצייד אותי בזוג נעלי שדו 7 חדשות, זהות לאלה שהיו לי. שם אני לומד שמעכשיו יש נעליים שמתאימות לכל סוג של וריאציה על מבנה הרגל, שכפי שחמדה מציינת, גם אם לא נולדת עם פגם, או בלשון יותר פוליטקלי קורקט עם תכונה יחודית של כף הרגל, קריסה פנימה קריסה החוצה ועוד, הריצות כבר ידאגו לייצר לך אחת כזאת. בצד הבשורה המעודדת על כך שהקידמה מביאה לכך שלכל סיר פגום יש מכסה, התבשרתי כי החדשנות אינה נטולת מחיר, ונעל השדו 7 מגנת רגלי האהובה עומדת לרדת מהמדפים בקרוב. נותרתי מתלבט האם לא עדיף שלאחר ניקוי הפסח לא אחזיר את רהיטי הבית למקומם ובמקום זאת אנצל את החלל שיווצר לאחסון מלאי מספיק לשנים שעוד נותרו לי כרץ.
ועם כל ההתרגשות האביבית ירדתי עוד קילו תחת שלטונה של אירית הדיאטנית. חודש אחרי פתיחת המערכה, עליתי שלושה קילו במהלך הפתיחה האסטרטגי שלי ואיבדתי חמישה קילו במתקפת הנגד של אירית. אני עדיין מתקשה לאכול נכון לפני אימונים, אבל אוכל מאוזן יותר, בכמויות קטנות יותר ובתחושת שובע גדולה יותר. כל זה מבלי להזכיר את השקית עם עשרת השקדים לארוחת אחר הצהריים, שתמיד נשארת בבית. ליתר דיוק לא מדובר בשקית עם שקדים, שנשארת בבית, אלא בשקית ובשקדים, כל אחד בפינתו מבלי שנפגשו, אבל אני מעדיף לא לספר את זה לאירית, אני לא בטוח שהיא תוכל להתמודד עם זה.
