לאחר שהוסמכה בווינגייט כמדריכת ריצה וכמאמנת כושר גופני מסמנת ג’סיקה יעד חדש – אימון נבחרת הנשים בכדורגל. לשם כך החלה ללמוד בקורס מדריכי כדורגל. בין לבין היא לא מפסיקה לנצח בתחרויות ריצה, אימא ל־2 וגם ספרית במקצועה. ריאיון עם האישה שמסרבת להפסיד ולא רוצה להתבגר
מאת:מכון וינגייט
צילום: אבי שי
היא חלפה על פנינו (צוות האינטרנט) במסדרון ביה"ס למאמנים ולמדריכים ע"ש נט הולמן, בחצאית, שיער בלונדיני קלוע לצמות ונעלי עקב ופתאום התברר סיפור מדהים – אתלטית שגילתה את ייעודה בגיל מאוחר ומאז היא בעיקר מנצחת. השנה, בגיל 37, חמש שנים לאחר שהתחילה להתאמן בצורה תחרותית, הגיעה ג’סיקה ספקטור במירוץ המדרגות של עזריאלי למקום הראשון ובשביל הרוח הספורטיבית עלתה שוב את 54 הקומות לאחר 5 דקות של מנוחה. באליפות ישראל במירוץ הרים, 10,000 מ’ של עליות, הגיעה למקום ה־3. לטענתה, עם מעט יותר חשיפה וגיבוי נשים יכולות להגיע רחוק בספורט.
ג’סיקה "עשתה עלייה" מארגנטינה בשנת 94 עם בעלה ותינוקת קטנה. היא גדלה בבואנוס איירס במשפחה גדולה (8 אחים לכולם קשר לספורט: כדורגל, טניס, יוגה) והוציאה את המרץ הרב שלה במשחקי רחוב. במבט לאחור לאחר שגילתה את ייעודה כאתלטית, היא סבורה שאם היו משקיעים בכישרון שלה בגיל צעיר היא הייתה יכולה להגיע לרמה אולימפית. כל כולה 150 ס"מ, מאוד תחרותית לא אוהבת להפסיד: "מקום שני בשבילי זה בושה", ומחפשת כל הזמן את ההרפתקה הבאה. בימים אלה החלה לאמן בכדורגל את קבוצות הילדים בחדרה, ההורים הרימו גבה, אבל הילדים מאוד מרוצים.
איך התחלת לרוץ?
"התאמנתי במכון הכושר בווינגייט שם רצתי הרבה, על המסילה וגם בחוץ. המדריך של המכון ראה אותי והציע: "למה שלא תתחילי להשתתף בתחרויות ריצה", לא האמנתי בהתחלה, אבל כבר בתחרות הראשונה שלי הגעתי למקום שלישי. התחלתי להתלהב, אני גם אדם מאוד תחרותי – לא אוהבת להפסיד".
באלו תחרויות השתתפת?
"התחרויות האהובות עליי הן של דואתלון (10 ק"מ ריצה, 40 ק"מ רכיבה, 5 ק"מ ריצה) אני מאוד אוהבת אתגרים, למשל עכשיו השתתפתי פעם שלישית באליפות ישראל במירוץ הרים 10,000 מטר, רק עולים, אבנים בוץ, מים זה מירוץ מאוד קשה מבחינת תנאי השטח – הגעתי שלישית. במירוץ המדרגות בעזריאלי (54 קומות) הגעתי ראשונה מבין הנשים והייתי היחידה שאחרי 5 דק’ מנוחה עשתה את זה שוב. בשבת השתתפתי במירוץ שדה ל־10 ק"מ והגעתי ראשונה מבין הנשים"
איך המשפחה מקבלת את זה?
"לפעמים אם אני עצבנית, אז הבת הקטנה שלי אומרת לי: "נראה לי שלא עשית את האימון היום אימא – לכי לרוץ", בסך הכול הבנות שלי (17, 13) מאוד גאות בי".
במה את עוסקת?
"אני ספרית, ועכשיו גם מאמנת ילדים בחדרה בגילאים הצעירים: 6-5 ו־11-8. כמאמנת אני מדגישה מאוד את הצורך בכבוד קבוצתי, תזונה וחיים בריאים בדרך הספורט, טכניקה, חברות והנאה – כל זה מביא תוצאות במגרש. הילדים באים לאימון ומספרים לי מה אכלו לפני – הם באמת מפנימים".
מה התפקיד שלך במגרש ומה הכישרון הבולט שלך?
"אני חלוצה. מה שמתאים לי זה לרוץ לשער להבקיע – אין חכמות. שיחקתי בהפועל פתח־תקווה וברמלה אני מאוד מהירה ויש לי גם טכניקה טובה. הקושי שלי זה להתמודד עם המכות היבשות – לוקח לי הרבה זמן להתאושש וזה פוגע בריצה שלי ולכן הפסקתי לשחק בצורה מקצועית".
מה דעתך על כדורגל הנשים?
"יש פוטנציאל, אבל אין גיבוי וחשיפה – זה כמו בכל דבר: הגברים שולטים".
באלו קורסים השתתפת?
"קורס מדריכי ריצות ארוכות והליכה תחרותית בהדרכת וילם לאוקס, תזונת ספורט בהדרכת יאיר להב. עכשיו אני מסיימת קורס מאמני כושר גופני לכדורגל ומתחילה קורס מדריכי כדורגל בהדרכת ברוך פיבן".
צילום: אבי שי
מה דעתך על הקורסים בביה"ס למאמנים ולמדריכים בווינגייט?
"הקורסים מאוד טובים, המורים ברמה ממש גבוהה, המבחנים קשים (אנטומיה, פיזיולוגיה) – טוב זה וינגייט מה יש להגיד"
ספורטאי נערץ?
"שחר פאר רואים שהיא אישה מאוד צנועה, מחונכת. וגם קבוצת הכדורעף של "פרויקט זלינגר".
מה החלום שלך מבחינת הקריירה באימון?
"הייתי שמחה לאמן את נבחרת הנשים בכדורגל, אבל צריך להיות עם הרגליים על הקרקע. עכשיו הכי חשוב בשבילי לצבור ניסיון תוך כדי הדרכה".
הכתבה באדיבות מכון וינגייט
