המרתון הוא לא ריצה אחת של ארבעים ושניים קילומטרים אלא כמה ריצות שביחד מסתכמות למרחק הזה.הריצה הראשונה היא של עשרה קילומטרים, רצתי אותה עם הבנקאי וחבורתו.
מאת:אור
כמו בתדריך של המאמן , הריצה הזאת נמשכה בדיוק חמישים דקות. חמש דקות לקילומטר. החבורה מידי פעם האיצה, ואני, בתפקיד מד המהירות המצפצף, מלמלתי מאחוריהם "נראה לי שזה קצת מהר מדי". בקילומטר השניים עשר פנינו שמאלה לכיוון עין-גב. הרוחות, כך נדמה לי, חלשות בהשוואה לפעם הקודמת. אני מנסה לדמיין איך ארגיש עוד שמונה עשר קילומטר כשאגיע מהכיוון הנגדי, אני מוכן לתת הרבה מאוד בשביל וודאות לגבי ההרגשה הזאת. בנתיב הנגדי מתחילים להגיע הרצים הקנייתים, אחרי שעוברים שישה, מכריז מישהו לידי "יש לנו עדיין סיכוי להיות בעשירייה".
איור גגו עשת
פגישה ראשונה עם המאמן, אני מספיק עוד להזדקף ולייצב את הגוף לפני שמבטינו מצטלבים. "אתה נראה טוב" הוא אומר. אנחנו מגיעים לנקודת הסיבוב, שעה וארבעים וחמש דקות נמשך חצי המרתון. בקילומטר העשרים וחמישה מתחילים הכאבים בברך. כאב לופת, כשבדמיוני אני רואה את שרירי הרגל סוגרים על הברך, כמעין נחש חנק, מהלך שקול פצפוץ עצמות הברך יבשר על סיומו. הכאב הזה מוכר לי מריצות האימונים אך הוא מופיע תמיד בסופן, כאן אני רק באמצע הדרך. בחמשת הקילומטרים הבאים הכאב בברך מתגבר, אני רץ כשרגל ימין על פס ההפרדה בכביש, נדמה לי שכך היא מוגבהת מעט והכאב קצת חלש יותר. אני שולף מהכיס כדור אדוויל, מקווה שיפחית את הכאב.
המטרה בשלב זה היא השלט שעליו מופיע המספר שלושים. אני מגיע שוב לפנייה, השאלה מלפני שמונה עשרה קילומטר זוכה לתשובה, אני מרגיש טוב משציפיתי, אבל גם חשדן מאוד ביחס להמשך. מהרגליים מתחילות לטפס תחושות לא כל כך מוכרות, לא ממש כאבים אלא התראות משרירים, שלמרות השנים שאני רץ עדיין לא הצלחתי ללמוד את שמם. עכשיו המטרה היא להגיע לקילומטר השלושים וחמישה, אני מרגיש את הגוף נטען בחשש. אני לא מצליח להשתחרר מהזיכרון של מרתון פאריז בו הרגשתי טוב להפתיע עד לקילומטר השלושים וחמישה אז הרגליים איבדו את הגמישות שלהן באחת. שוב אני רואה את המאמן שילון, והוא שוב אומר שאני נראה מצויין, אני רוצה לשתף אותו באזהרות שהרגליים משדרות, נדמה לי שאני יודע משהו על מצבי האמיתי שנסתר מעיניו.
בקילומטר השלושים וחמישה מתחילה העלייה, אני מאט קצת, מרגיש כאבים ברורים בכמה נקודות לאורך הרגל, תוהה מהיכן תיפתח הרעה, אבל מנסה לחשוב באופן חיובי. שוב אני פוגש את המאמן, הוא רוכב על אופניו לידי, אופטימי מתמיד, אני מזכיר לו את פאריז, והוא מחזיר אותי לכאן והעכשיו, "תסתכל על עצמך" הוא מציע להתמקד בהווה "אתה נראה מצויין, כולם מסביבך נראים גמורים". קשה לי להישאר בהווה, אני מרגיש שהעבר רודף אותי, כשאני לרגע מצליח, אני מסכים שבינתיים לפחות המעטפת שלי מחזיקה.
שבעה קילומטר לסיום. ואז שישה. הכאבים נסבלים. ואז תחושה מפתיעה, אני מרגיש משועמם. שישה קילומטר לסוף הריצה, בקצב שרק יכולתי לקוות לו ולא האמנתי שאעמוד בו, ובמקום להתמלא בתחושת הישג אני חש רייקנות. קול פנימי אומר לי שאולי עדיף לעצור, כל המאמץ נראה פתאום מיותר וחסר משמעות. בדיעבד, כשאני חושב על הרגעים האלה, אני רואה בהם רגע של גילוי אמיתי.
הפחדים שהיו ממוקדים בגוף לובשים צורה חדשה, או ליתר דיוק פושטים את המסיכה. נכון שלגוף קשה אבל נדמה שלנפש קשה אפילו יותר. הפרידה מתחושת המוגבלות היא לא חוויה משחררת אלא מאיימת, השעמום מופיע כשהחרדות נסוגות. למגבלות שאני מייחס לגוף יש תפקיד מארגן עבורי, מערכת של גבולות שאומרים לי מי אני ומי אני לא. כשהגבולות האלה נחצים, נוצר איום אמיתי מפני הלא נודע שבתוכי. בכל השנים שאני רץ אני רץ ממקום של התמודדות, זה תמיד מאבק, באותם רגעים יש חוויה של ניצחון במאבק הזה, והניצחון בו מאיים אפילו יותר מההפסד.
מוזר לי לכתוב את זה, אבל כשהכאבים בשרירי הרגליים מתגברים אני מרגיש מעין הקלה, כאילו מצאתי את עצמי מחדש. הפעם הכאבים לא נעלמים, ארבעה קילומטר לפני הסיום אני מרגיש שריר שנתפס ברגל ימין, אני עוצר לרגע, מנסה להתמתח, אבל השריר רק נתפס יותר. לרגע אני חושב שהכל נגמר, שמכאן אמשיך בהליכה. אז אני נזכר שהמאמן אמר שמסביבי כולם נראים גמורים, אני מרים מבטי, ורואה רצים טובים ממני, כולם עם צליעות שונות, ומחליט שגם לצליעה שלי יש מקום ביניהם. עוד קילומטר, עכשיו רגל שמאל מתעוותת בדרך מקורית משלה. אני כבר לא מתלבט ופשוט מצרף את הצליעה הנוספת לזו הקיימת וממשיך לרוץ.
דווקא אז, עם שתי רגליים תפוסות, אני פוגש את עצמי מחדש. אני ערמת שרירים תפוסים שנעה במרחב, תנועה שהכח שלה לא מגיע ממערכת השלד אלא מהרצון. אני ממש מרגיש את האדרנלין, גודש שממלא את כולי, מציף אותי עד שדמעות זולגות מעיני. אלה לא דמעות של כאב, אלא דמעות של התרגשות. כמו שני אנשים שנפגשים אחרי שנים של פרידה כשכבר לא חשבו שיפגשו אי פעם. כך אני, מרגיש באותם רגעים שאני פוגש חלק מעצמי, שהיה קבור מתחת לפחדים ולחרדות, קבור עמוק כל כך שלא האמנתי שאפגוש בו אי פעם, או שבכלל הוא קיים. חמש מאות מטר לפני הסוף אני רואה את אהובתי בצד הדרך ומתעורר, כמו שאני מקיץ מחלום במיטה בבוקר ורואה אותה לידי.
מטרים בודדים לסיום, השעון מראה שלוש שעות עשרים ושמונה וקצת, מספיק לעקוף שני רצים, עובר מתחת לשער ושוכח להניף את ידי בתמונת הסיום. עוטפים אותי בניילון ומגישים לי כוס תה קר ביד. רץ ניגש אלי "אז כמה עשית?", "קצת פחות משלוש עשרים ותשע" אני עונה, ואז הוא אומר "אחרי הטור הקודם שלך דאגתי שתלך לאיבוד בדרך".
ואז בשבת, יומיים אחרי, אני יושב בבית קפה ופתאום מן לחץ באזור החזה, ביד, בצוואר, בבטן. אני מנסה להבין האם הגוף אומר לי שהמאמץ היה יותר מידי בשבילו או להפך שהפחד הוא מהעדר האתגר, מזה שאין עכשיו מטרה באופק. אני מתלבט בין טלפון למאמן לטלפון לקרדיולוג. בסוף תקשרתי
למאמן.
