מאת:יריב זרביב
 
כ-700 משתתפים התחרו במרוץ המדרגות השישי במגדלי עזריאלי, המנצח עמנואל בלחסן טיפס את 54 הקומות בזמן של 7:58 דקות. גורדון לורן בת ה-47 זכתה במקצה הנשים עם תוצאה של 10:50 דקות, ושמעון בן יעקב בן ה-75 זכה במקצה למבוגרים
אלוף המדרגות 2008 – עמנואל בלחסן
מרוץ המדרגות השנתי במגדלי עזריאלי נערך בבוקר יום שישי האחרון בפעם השישית ברציפות. האווירה הספורטיבית במקום זרמה מקומת החנייה התחתונה, שם הזניקו אחת אחרי השנייה קבוצות רצים מכול הגילים, שרצו עד לקומה העליונה במנחת המסוקים של הבניין העגול. בסך הכול השתתפו כ- 700 רצי מדרגות ועוד מאות מלווים וצופים. בקומת החנייה ריח המשחות המקלות על השרירים הפיצו ריחם בחלל וקשה היה שלא להבחין בהתרגשותם של המתחרים והמתחרות כשהמטרה שלהם היא לסיים 54 קומות ו- 1,114 מדרגות.
בקומה ה- 49 חיכו למבקרים ולמסיימי המרוץ, דוכני ממכר ומזון ללא תשלום ואף מסך גדול אשר הקרין את המרוץ בשידור חי. עמנואל בלחסן זכה במקצה הגברים בזמן של 7:58 דקות וקטף את תוארו של רן אלתרמן שזכה במרוץ בשנה שעברה. השנה, בעקבות תחרות בחו"ל נמנע ממנו ומאחיו התאום דן אלתרמן שזכה במקום השני בשנה שעברה, מלהגיע. בראיון מספר בלאחסן על ההתרגשות ועל תחרות ריצה, למרות שהוא בכלל רוכב אופניים מקצועי.
איך ההרגשה לזכות בתואר – אלוף מרוץ המדרגות של עזריאלי?
ההרגשה היא משכרת, מדהימה ומעוררת הרבה אמוציות, כיף גדול!
מה דעתך על המרוץ באופן כללי ופרטני?
אני רוכב אופני-כביש תחרותי (רוכב עילית) מזה לא מעט שנים. מרוץ מדרגות הוא לא ריצה טהורה, מזכיר לא מעט טיפוס עליות באופניים, חלק מהשרירים הפועלים באופניים ובמרוץ מדרגות-זהים. ובשל כך, בשל הייחודיות הזאת – המרוץ סקרן אותי מאוד. המרוץ כחוויה, מספק עוצמה חזקה, כמעט אלימה: החל מצפירת הזינוק, הריצה ההיסטרית בחניון והקרב הקשה במדרגות. המסורת שהחלה ונשמרת, היא חשובה, מעניינת ומאלפת ויש להמשיך בכך!
כיצד התכוננת לקראת המרוץ?
עונת תחרויות האופניים הסתיימה בסוף אוקטובר במרוץ בית-גוברין- חברי הרוכבים יצאו לפגרה ואני המשכתי לרכוב כרגיל ובעיקר אינטרוואלים בעליות, על מנת לחזק את יכולת הטיפוס שתועיל לי במדרגות. כמסקנה ממרוצי המדרגות בהם השתתפתי ב- 2006 וב- 2007, הבנתי שלריצה יש תפקיד חשוב, ולכן בשלושת השבועות האחרונים התאמנתי גם בריצה.
תאר לי את יום המרוץ עד הזכייה
ביום המרוץ השכמתי קום, הרבה לפני הזמן המתוכנן בסיועו האדיב של בני הקטן. כמעט ולא אכלתי דבר, התארגנתי ועליתי לאוטובוס לכיוון מגדלי עזריאלי. הגעתי מוקדם ונרשמתי. קצת פרוצדורות, הצמדת מספר לחולצה, הלחץ גובר, כאב בטן קטן, רעייתי מתקשרת לעודד, לחץ, לחץ! כאב בטן גדול וביקור שני בשירותים הנעימים של הקניון.
במרוץ פגשתי כמה מנערי קבוצת הרכיבה שלי, שהגיעו להשתתף במרוץ והיו לי גם כקבוצת עידוד קטנה. שוב טלפון קטן, שוב כאב בטן, שירותי קניון עזריאלי, וירדתי לחניון להתחמם. רצתי קלות בחניון, הרגשתי טוב למרות הלחץ, אבל ההתרגשות עלתה עוד קומה.
דקות ספורות לפני הזינוק ביצעתי עוד חימום קל ושתיתי, הדופק טיפס ואני חשבתי – יאללה שיתחיל כבר! ואז צפירת הזינוק, והריצה החלה. מיהרתי לעקוף כמה דמויות תזזיתיות, וציוויתי על עצמי להתמקם מאחורי עמית פיין ויהי מה!
הגברתי את קצב הריצה. הפער בין הרצים נפתח, מישהו ניצב ביני ובין עמית פיין, ושלושתנו כפי הנראה פתחנו איזשהו פער מהאחרים, וכמדומני היה עוד מישהו (רביעי) שרץ צמוד מאחורי. בכניסה לחדר המדרגות עמית נעלם מיד. הבחור שהיה לפני ואחרי עמית, האט ונחלש, כפי הנראה רץ מעבר ליכולותיו.
התחלנו לטפס בקצב רצחני, הבחור שהיה מאחורי, מחזיק מעמד ו"ישב לי טוב על הזנב", כמעט והתחלתי לבצע הכנות מנטאליות לתת לו לעקוף אותי, אלא שלפתע גם הוא נחלש. נותרתי די לבד, עמית כנראה למעלה. למטה היריבים הולכים ומתרחקים, ואני מגביר את הקצב, שואב את היכולת והידע ממרוצי האופניים בהכתבת קצב ללא "פיסיינג" כלשהו.
לפתע לאחר איזשהו זמן גלקטי-פנים-מדרגתי, אני מבחין ברגליים מעלי, עמית פיין. הגברתי בהדרגה את הקצב, מתקרב ומתקרב, בטוח שכאשר יבחין בי "יתן גז" ויעלם לי למעלה, אבל לא, הבחור סבל, שמעתי את נשיפותיו ואת נשימותיו. התקרבתי אליו ונצמדתי, וכך הפכתי לצל שלו למשך מספר קומות, כשבראשי מתחילות לזחול מחשבות קטנות על סיכויי זכייה.
קומות 38-39 אני מבצע את העקיפה, מבצע ומקווה שלא תעלה לי ביוקר. הבטתי מבעד למסכי הכאב והבחנתי שלעמית אין תשובה של ממש. הגברתי יותר את הקצב. קומה 44 הייתי די לבד, הבנתי שכנראה אנצח אך עדיין הפנמתי. לרגע כמעט ונשברתי, עוד 6 קומות נותרו. 46- 48-47 "אף אחד לא ייקח את זה ממני!", אמרתי לעצמי.
קומה 49, רעש המזגנים גבר, והייתי קרוב ליציאה. פניתי ימינה וחששתי שהתבלבלתי, עצרתי לרגע ושאלתי תוך שאני מפסיד שניות יקרות. המשכתי לעבר מדרגות הברזל, לבד, ראשון! חוויה עצומה, כאב אדיר. כתבים, צלמים, ספרינט קטן והנפת ידיים, אני לא מאמין, ניצחתי.
האם בכוונתך לשמור על התואר גם בשנה הבאה?
זה עוד רחוק מדי מכדי לתכנן.