מאת:אור
"המדליה שלך זה כסף? תגיד המדליה שלך זה כסף?" שאל ילד ביציאה מאצטדיון האתלטיקה של תל אביב בתום המירוץ, "איזה מקום הגעת, שני?" שאל טף אחר, "בין מאה למאתיים" אני עונה, חוכך ביני לביני, אם לתת לילד את המדליה כדי לשמח אותו, ובאותה הזדמנות להנות מההזדמנות להפגין נדיבות של מנצחים, ליתר דיוק של משתתפים. למרות הפיתוי אני מחליט לא לזלזל במאמצי גם אם אינם ניצחונות מפוארים ולשמור את המדליה לעצמי, לצרף אותה לאלומת המדליות שתלויה על סורג בסלון.
בניגוד למעמדן באולימפיאדה, כאות של ניצחון, המדליות של המרוצים הן תעודת השתתפות מתכתית, סובניר. אני זוכר את המבוכה של המרוצים הראשונים בהם קיבלתי מדליה, ומיהרתי לטמון אותה בכיסי. היה חשוב לי לא לענוד את המדליה, להבהיר לעולם שאני מודע לכך שגם אם היכולת שלי לרוץ עשרה קילומטרים היא השג עבורי, איני מצפה מהעולם שיחלוק איתי בהתלהבות. נדמה שהתלהבות היא מילת מפתח בהקשר זה, ניסיתי לא להיראות מתלהב.
איור: גגו עשת
בשלב מסויים ואיני זוכר מתי זה היה בדיוק התחלתי לענוד את המדליות על צווארי אחרי המרוץ, זה לא קרה באחת. בתחילה התחלתי להחזיק אותן בידי המרוץ ולא למהר להצפינן בתיק כאילו המתכת טרם התקררה מהכבשן. אחר כך הבנתי שבכך שאני מחזיק במדליה בידי, מעביר אותה מידי ליד, ומסובב אותה במעגלים באוויר, אני מתעסק בה הרבה יותר ממי שפשוט תולה אותה על הצוואר…
נדמה שלא השיפור בתוצאות הריצה, אפשר לי לענוד את המדליה, אלא דווקא ההבנה ההפוכה שאני צריך לפרגן לעצם ההשתתפות שלי, ולזכור שהיא איננה דבר מובן מאליו.
חמש דקות לפני שקיבלתי את המדליה חציתי את קו הסיום של המקצה לעשרה קילומטר. ארבעים וארבע דקות וחמישים ותשע שניות לפי השעון מעל השער, שיתבררו כארבעים וחמש דקות ושנייה בטבלת התוצאות. בחמישים המטרים האחרונים נלחמתי בכל כוחותי בשעון כדי להישאר מהצד הנכון, הצד החדש, של ארבעים וחמש הדקות. מלחמה שנכשלה. רק חמש דקות קודם לכן עוד הייתי במרחק של כקילומטר מהסיום והרגשתי שעלי להגביר. בתודעתי, אמר הקול הפנימי התחרותי לקול הפנימי המתחשב, שזה לא הזמן להתחשב עכשיו, שצריך להגביר למרות הקושי, ושעוד חמש דקות אני אכעס עליו, על המתחשב, שהפריע לי להתאמץ עוד קצת ולהגיע לתוצאה מהירה יותר. הקול המתחשב ענה שאין שום סיכוי שזה יהיה כך, שברור לו שאבין ואהיה מפוייס.
אחת השאלות שעוסקים בהן בחקר העצמי, היא עד כמה האישיות שלנו מתמידה בזמן, עד כמה הדוק הקשר בין מי שהייתי בילדותי למי שבגרתי להיות, האם אנחנו אותו אדם או למעשה שני אנשים שונים שבמקרה מאכלסים את אותו גוף. בריצה התופעה הזאת מצטמצמת למרווח זמן של דקות ספורות. מי שהייתי בעייפות של הקילומטר האחרון מתקשה מאוד להבין את מהלכי נפשו של זה שהפכתי להיות אחרי שחציתי את קו הסיום.
בתוך השאון של הסכסוכים הפנימיים בין הקול התחרותי למתחשב, בין מי שהייתי לפני קו הסיום לזה שנהייתי אחריו, אני שוכח להנות מכך שהשגתי את התוצאה הטובה ביותר שלי לעשרה קילומטר ריצה עד היום, שיש סימנים ראשונים לכך שהחזרה מהחופשה מתרחשת וגם שתכנית האימונים, מטילת המורא, שאמורה להביא אותי בעוד כחודשיים תוך שלוש וחצי שעות לטבריה, כנראה עובדת.
למה כל כך קשה לענוד את המדליה על הצוואר?
רוצים לדבר עם אור – כנסו לבלוג מהירות האור – בשוונגנט
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: mailto:[email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.
