מאת:ליאור זך מאור
 
לפני כמה עשרות שנים התרחשה מהפכה בתפיסה של אימון גופני לביצועים מיטביים. פיזיולוגיים של הספורט ומאמנים במזרח אירופה יצרו קונספט חדש בשם "תקופתיות" המתאר את חלוקת העונה הספורטיבית לתקופות "מאקרו" ותקופות "מיקרו" בהן המטרות והמיקוד באימונים שונה
על פי קונספט התקופתיות כל עונת אימונים מתחילה בתקופה של בניית בסיס הכוללת בעיקר אימונים בעצימות נמוכה, חיזוק כללי, ושיפור הטכניקה. בתקופה הבא, תקופת הבניה, הופכים האימונים לעצימים וספציפיים יותר וכך גם תוכנית החיזוק. תקופת השיא הכוללת בתוכה את עונת התחרויות מוקדשת ברובה לאימונים קצרים וחזקים בעצימויות זהות או גבוהות מזו המתוכננת לתחרות המטרה. התקופה האחרונה בעונה הינה תקופת המעבר הכוללת פגרה ומנוחה מאימונים ואז אימונים תחליפיים בענפי ספורט מגוונים.
בעקבות הספורטאים המקצוענים, מליוני ספורטאים חובבים מהרו לאמץ את הקונספט המובנה הזה והחלו להתאמן על פיו. גם אתם. גם אני. כולנו. הצמדות לקונספט הזה מסייעת לנו להתמקד ומשפרת את הסיכויים להגיע לביצועי שיא ברגע הנכון כלומר בתחרות המטרה. אבל בשנים האחרונות אני מוצא עצמי תוהה ומתלבט שוב ושוב האם זוהי הדרך הנכונה עבורנו? האם ספורטאי הסבולת הממוצע צריך ורוצה באמת לעבוד על פי עונה מובנית עם תקופתיות מוגדרת?
לא היה לי האומץ או החוצפה להעלות את הנושא הזה ולמעשה להטיל ספק גדול בכל מה שרובנו עושים כספורטאים ומאמנים אלמלא קראתי כתבה בנושא שכתב אחד מן האנשים שאני הכי מעריך בתחום ספורט הסבולת. אני מודה. צריך הרבה אומץ כדי לזרוק לאוויר את הפצצה הזו ולגרום לכמה אנשים להתחיל לפקפק במה שהם עושים. אבל אסור להיות מקובעים. מי שמפחד משינויים ומגישות אלטרנטיביות סופו שיתקע בבינוניות. אז מה אני בעצם מנסה להגיד כאן?
מה שאני מנסה להגיד זה שכיום רובנו עוסקים במספר ענפי ספורט סבולת במקביל ולכן כמעט ולא ניתן לבנות עונה במובן הקלאסי. בואו ניקח לדוגמא מישהו המוכר לכולנו, נאמר אחד בשם רן שילון. בינואר הוא רץ מרתון בטבריה, בפברואר הוא משתתף בתחרות 3 פסגות בטזמניה, במאי הוא עושה חצי איש ברזל בכנרת, ביוני הוא נוסע לרוץ עם גברסילאסי באתיופיה, משחיל איזה טריאתלון או שניים בקיץ, ריצת ים אתגרית, תחרות אתגרית באפריקה הכוללת אופני הרים וחתירה ולקינוח טריאתלון אולימפי באילת רגע לפני שהוא מתחיל להתכונן לשתי תחרויות איש הברזל בשנה שלאחר מכן. אז נכון שמדובר כאן במקרה קיצוני ולא כולנו מתחרים באופן שוטף ומגוון כל כך. אבל כמות ארועי הסבולת רק הולכת וגדלה משנה לשנה. עונת הטריאתלון מפוצלת לשניים, עונת הריצה גם היא, באמצע יש תחרויות ייחודיות כמו האנדיור צ'אלנג' למשל, תחרויות אתגר, תחרויות אופניים בכביש ובשטח, ומשחים במים פתוחים.
כספורטאים חובבים אנחנו רוצים להשתתף ברבים מהארועים האלה בשביל הכיף והחוויה. ובעצם מדוע לא? רובנו כבר לא נזכה במדליה אולימפית ואין שום סיבה שלא נתחרה בתחרות מסויימת רק בגלל שיקולים "מקצועיים" של בניית עונה ומטרות ארוכות טווח. מה גם שרבים מהארועים "נולדים" רק במהלך העונה עצמה ולא ניתן לתכנן אותם. במילים אחרות אנחנו רוצים להיות בכושר תחרותי סביר כל הזמן. מה שמנוגד באופן ישיר לבניית עונה קלאסית על פיה מגיעים לכושר תחרות רק בסיום תקופת הבניה. בשורה התחתונה אינני טוען שהמושג "עונה" הוא שגוי. מה שאני כן טוען הנו שבתנאים הנוכחיים זהו פשוט מושג לא רלוונטי.
בואו ננסה להוריד את זה לפסים מעשיים. במקום בניית עונה באופן מסורתי אנחנו צריכים לחשוב מעט שונה. אחרי תקופת הכנה קצרה יחסית יורכבו רוב השבועות מאימונים בעצימויות ואורכים שונים. כמובן שלא נתחיל באימונים עצימים מאוד לפני שנרגיל את הגוף לעומס הצפוי בהם וכמובן שנקפיד על ימי התאוששות (לאו דווקא מנוחה) ותקופות התאוששות (לאו דווקא מנוחה, אני טוען שלספורטאי חובב אין צורך בפגרה מלאה). אין מניעה להגדיר תחרויות מטרה, אולם לא כל העונה תבנה סביב תחרות ספציפית.
אני יודע שמה שכתבתי כאן יעורר הרבה ביקורת וויכוחים. נהדר. מדיונים כאלה כולנו יכולים ללמוד משהו חדש גם אם לא תמיד נסכים.
טריאתלון חוף כרמל 2008 ע”ש סרן ערן גרבייה ז”ל
צלם: עופר ביידה
ליאור זך מאור, מאמן באנדיור ופסיכולוג ספורט