מאת:דפנה שב
 
בברלין לא צריך לחכות יותר מידי למרוץ איכותי. לפני כשבועיים הסתיים מרתון ברלין המפורסם והביא לנו לא מעט סיפורים מרגשים. אולם בברלין ממשיכים הלאה, למרוץ גדול של 10 ק"מ העובר בלב העיר. על המרוץ הזה דפנה שב לא וויתרה
היה נדמה לי שאחרי מרתון ברלין העיר תיכנס לתרדמת החורף שלה. אני שמחה שהתבדיתי, כיוון שעכשיו נראה לי כי המרתון היה הספתח של העונה. שבועיים בלבד אחרי המרתון הגדול מצאתי את עצמי בין חמשת אלפים רצים, שוב, ברחובות המרכזיים של ברלין במרוץ של 10 ק"מ.
בזמן שתהיתי מה יהיה מסלול הריצה הארוך שלי ביום ראשון השבוע, ותוך כדי דיונים עם חברי קבוצת הריצה של "ברוקס", גילו לי כי "אסיקס" מקיימת מרוץ גדול של 10 ק"מ בלב העיר. המרוץ כלל גם מקצה מרוץ שליחים לאלו הרוצים לרוץ חצי מהמרחק ולהתחלק בחוויה ובמאמץ עם עוד מישהו.
קו הזינוק היה במרחק 4 ק"מ מהבית בלבד, כך שיכולתי לתכנן ריצה ארוכה ולקינוח, להצטרף למסלול התחרות. הזינוק בארמון שרלוטנבורג היה בחירה מושלמת של המארגנים. המיקום של הארמון במקום מרכזי סיפק מרחבים עצומים לאזור הכינוס והסיום, וגם אטרקציה בפני עצמה. הארמון, שנסתיימה בנייתו בשנת 1699 נבנה על ידי פרידריך הראשון עבור רעייתו סופי שארלוט. הארמון מדהים ביופיו מבפנים ומבחוץ, וניתן לראות מדי יום רצים רבים ב"גנים האנגליים" כיוון שהכניסה לגנים היא חופשית.
הגעתי לקו הזינוק כרבע שעה לפני הירייה כשבאמתחתי לא פחות מעשרים וחמישה קילומטרים. התארגנות זריזה של ענידת מספר חזה, צי'פ, מים, ג'ל ויכולתי לצאת לדרך. כלקח מהמרוץ הקודם נכנסתי לתוך אזור הזמן המתאים לי והמתנתי ליריית הזינוק. אלפי הרצים למרגלות הארמון הסתירו לי את קו הזינוק, אולם שם מלפנים, "אסיקס" החליטו לגייס רצים ורצות מפורסמים מהעבר שירוצו את המסלול יד ביד. מלבד זאת הגיעו למרוץ מספר רצים מהירים מאד (מתחת ל- 29 דק').
מזג האוויר בתקופה זו בברלין מאד לא יציב. לאחר שבועיים של טמפרטורות נמוכות מאד, ומבחינתי יציאה לריצות בקור של הבוקר כוללות כפפות ומגן אוזניים, השבוע חלה עלייה בטמפרטורות, וביום המרוץ הטמפרטורות הגיעו עד לכ-15 מעלות, מה שהוביל לקהל גדול שיצא לרחובות לעודד את הרצים.
במשך שלושת הקילומטרים הראשונים ניהלתי עם עצמי דיאלוג קשה על היכולת שלי (ובעיקר הרצון) לסיים את המרוץ. הרעיון היה לשלב ריצה ארוכה, כשעשרת הק"מ האחרונים יהיו איכותיים. לא היה לי על מה להתלונן, בעצם. הנה אני רצה על שדרת "אוטו-שור" כשמכל עבר ישנו עידוד גדול מהצופים. השדרה הובילה אותנו היישר אל כיכר הזיגזוייל, עמוד הניצחון, המוכר כל-כך ממסלול המרתון. ידעתי שאחרי הריצה מסביב לעמוד והפנייה אל תוך הפארק ניכנס לסיבוב נחמד בתוך גן החיות ומשם, הדרך לא ארוכה עוד.
בתוך גן החיות נראה היה שהמבקרים לא מבינים מה מתרחש. אבל הרעיון שגן החיות הגדול פתח את שעריו לחמשת אלפים רצים ביום ראשון (היום העמוס ביותר בפארק) היה נראה לי מעורר הערכה. כך נשכחו מראשי מחשבות הזימה לפרוש מהמרוץ והתחלתי ליהנות מכל ההמולה. רצתי בשבילים המפותלים בתוך גן החיות ונזכרתי בטיול שעשיתי בו כשרק הגעתי לכאן לפני כמעט ארבעה חודשים.
ביציאה מהגן שוב נפרס לפני הכביש הרחב של רחוב בודאפסטר וחלפתי על פני הכנסייה המפורסמת לזכר הקיסר וילהלם. כבר עברו מעל 6 ק"מ וחלפתי על פני תחנת מים. את ארבעת הק"מ שנותרו רצתי בשמחה רבה. מרחוב ה"קאנט" שעליו אני רצה כל יום, פנינו ימינה לרחוב המוביל הישר חזרה אל הארמון.
בקו הסיום העניקו לי מדליה נחמדה עם תחריט של דובי רץ. הסיפור של ברלין ודובים הוא סיפור של יותר משבע מאות שנים כאשר העיר אימצה את הדוב כסמלה. אין קשר ממשי בין המילה "ברלין" למילה "ביר" (דוב) מלבד הצליל הדומה. אבל כנראה שזו הייתה סיבה מספיק טובה כדי להעמיד פסלי דובים ברחבי העיר ולפתח עסקים שמגלגלים מיליונים.
אחת המתנדבות שמה לי את המדליה על הצוואר ואני חייכתי. על שני דברים. האחד, כי באמת הרגשתי שמגיעה לי מדליה, הרי כמעט פרשתי. ושנית, חשבתי לעצמי, אם היא הייתה יודעת כמה רצתי באותו יום, היא הייתה נותנת לי עוד שתיים וחצי מדליות.
 
