מאת:עופר ביידה
ה-Coastal Challenge – ריצת חוף אתגרית – שתערך בפעם הראשונה כתחרות רשמית בארץ (למיטב ידיעתי), היא יוזמה של קרן גולדבלט מפרוספורט.
מי שקרא את הסיכום שלי לאולטרה מרתון שאורגן (בשנה השנייה ברציפות) גם הוא ע"י פרוספורט, חצי שנה קודם (מרץ 2008), יודע כבר לא לצפת לתחרות רגילה – כי קרן, כנראה לא מכירה את המילה הזאת בעברית…
גם פה יש מספר מקצים המיועדים, "למשוגעים" ו"למשוגעים יותר"…
באולטרה לא ממש שקלתי ברצינות להשתתף במקצה ל-60 ק"מ, והסתפקתי ב-30 ק"מ.
הפעם אני כן מתלבט הפעם האם לרוץ את המקצה הארוך לאורך 24 ק"מ שיחל מחוף שדות ים ויסתיים בחוף נווה ים, או להסתפק בקצר יותר (שיסתיים אף הוא בנווה ים) למרחק 10 ק"מ, שירוצו בו רק את החלק השני מהמרוץ, ויתחילו אותו בחוף דור.
הפעם שיקולים נוספים לחוסר הכושר/אימונים שלי – המתיחה בשריר התאומים שהפריעה לי במרוץ פארק המים ברעות ובמרוץ אשקלון, אבל יותר מזה החשש שאתקשה לשרוד את המכשולים לאורך המסלול המלא.
לפי תיאור המסלול שפורסם לפני המרוץ – זמן קצר לאחר הזינוק במקצה הארוך משדות ים, ניתקל בסלעים בנמל קיסריה.
לא ממש ברור, מידת הקושי שלהם, או המרחק לאורכו הם מתמשכים.
מספר רצים ארגנו ריצת היכרות עם חלק מהמסלול, אולי הייתי צריך להגיע אליה, אבל לא בוכים על מים שנשפכו…
גם במהלך טריאתלון קיסריה שנערך באזור נמל קיסריה, היו רצים שניצלו זאת לרוץ בחלק מהמסלול – אני העדפתי לצלם את הטריאתלון ל"שוונג"…
אין ברירה אלא לקבל החלטה על סמך תיאור המסלול הידוע, אמיר כהן (הידוע גם כ-amir4marathon), אומר לי שגם הוא ישמח להשתתף במרוץ אם ימצא טרמפ לנקודת הכינוס, ואנחנו מסכמים שהוא ייסע איתי ונרוץ יחד.
בסופו של דבר ימים ספורים לפני המרוץ, אנחנו "משכנעים" אחד את השני, להירשם למקצה הקצר ל-10 ק"מ…
מאחר והסיום של שני המקצים הוא בנווה ים, זוהי נקודת הכינוס – משם תהיה הסעה ב-5:30 בבוקר לשדות ים, משם יוזנק המקצה ל-24 ק"מ (בשעה 6:30), ואילו רצי ה-10 ק"מ מתבקשים להגיע לנווה ים עד 7:00 בבוקר משם יוסעו לזינוק בחוף דור (בשעה 8:00).
אנחנו מחליטים שזה יהי מוגזם להשכים קום רק כדי להתייצב בבוקר בנווה ים כדי לצלם את האמיצים שירוצו את המקצה הארוך, ולפיכך מגיעים לשם רק בשעה המיועדת לנו.
כמו באולטרה, גם הפעם אנו נדרשים לשאת איתנו את המים.
למקצה הארוך יהיו מים כאשר יסיימו 14 ק"מ ויגיעו לחוף דור – לנו שנזנק משם זה כמובן לא רלוונטי.
רוב הרצים מתארגנים על הדרך בה ייקחו מים – אני אשתמש שוב במנשא המים בו השתמשתי באולטרה באדיבות ניר ברק מ"שוונג"
הבעיה העיקרית עכשיו, היא העובדה שהשירותים הציבוריים עדיין לא נפתחו…
לבסוף זמן קצר לפני השעה 7:30, בה אמורה ההסעה לצאת, אני מבקר בשירותים – נראה שההסעה מחכה רק לי.
אבל לא ניפרד לפני צילום נקודת הרישום, כולל הלוח שבו – סוף סוף יש מספר תמונות, מנקודות שונות במסלול.
הקטעים המוצגים מנמל קיסריה, נראים פחות מאיימים ממה שחשבתי, אבל זה כבר לא רלוונטי, מאחר והיעד שלי הוא חוף דור ועשרת הקילומטרים שיחזירו אותנו שוב, לנקודה בה אני נמצא עכשיו.
לחיצה על כל אחת מהתמונות בכתבה תפתח חלון חדש ובו התמונה ברזולוציה גדולה יותר.
הנסיעה במיניבוס לחוף דור מתארכת יותר ממה שחשבתי, ואנחנו נוחתים שם פחות מעשר דקות לפני שעת הזינוק המיועדת – שמונה בבוקר.
אני שמח שהתעקשתי לבקר בשירותים בנווה ים, וכך נחסך ממני התור, זמן קצר לפני הזינוק בחוף דור…
כשתי דקות לפני השעה שמונה, רוב הרצים והרצות כבר מוכנים מאחורי סרט הזינוק, קרן מוכנה גם היא.
נראה שהפעם בניגוד לאולטרה בו היא השתתפה בעצמה במקצה הארוך ל-60 ק"מ, הפעם היא רק על תקן בעל הבית של המרוץ.
עוד דקה חלפה, וראשון הרצים במקצה ל-24 ק"מ (מאוחר יותר התברר לי, שהמקצה הוזנק באיחור, של קרוב לחצי שעה) נצפה על ידינו, וכמובן זוכה למחיאות כפיים ועידוד.
מבט מהיר מגלה שזהו – אלכס וולפסון מאנדיור.
הזכרנו כבר שיש מכשולים במרוץ זה – אחד מהם הוא הגעה לאי בחוף זה – גם אנחנו (רצי המקצה הקצר) לא נימלט מכך בעוד דקות ספורות…
אלכס ממשיך לחתור למגע עם האי, שם יש לאסוף גומייה פשוטה – שתהווה הוכחה לכך, שהוא חצה את מכשול המים.
קרן ממשיכה בתדרוך למקצה שלנו,
באופן כללי צריך לרוץ לא יותר מ-10 מ’ מקו המים או לפי הסימון, כפי שקרן אמורה להסביר.
אני מבקש מאמיר שיקשיב ומצמצם לכיוונו של אלכס כדי לתת לו את הכבוד.
חזרה אל קו הזינוק – קרן מחכה לאישור מצוות המדידה שאפשר להזניק,
אני מפעיל את המצלמה הקטנה, שנראה שיוצרה במיוחד למרוץ כזה – עם תכונות של עמידות בפני נפילה, מעיכה והכי חשוב מים.
הרצים והרצות מוכנים, על גבם של חלקם ניתן לראות את מנשאי המים.
קרוב לוודאי שזהו הזינוק ההזוי ביותר במרוץ בו השתתפתי – רצים אל תוך הים…
אמיר מצליח איכשהו ליפול, אני מצליח לצלם אותו רק אחרי שקם עם חיוך גדול.
מאחר ואמיר ואני קבענו מראש לרוץ ביחד – זו כנראה לא תהיה התמונה האחרונה שלו בסיכום זה – בלשון המעטה…
למרות שאנחנו רצים עם נעלי ריצה, זה דווקא די מרענן, בשלב זה הייתי מוכן שכל הריצה תהיה במים!
אחד החסרונות של צילום באזור מים הוא שהמצלמה ממשיכה לעבוד, אבל טיפות המים יכולות "ללכלך" את העדשה והתמונה, זה יהיה מוגזם אם כל שנייה, אצטרך לנקות אותה…
מרחוק אפשר לראות רץ על המזח ממנו נחזור.
אבל קודם צריך להשלים את הביקור על האי.
תור מסתמן במעלה הגבעה.
חיסרון נוסף של המצלמה הקטנה הוא קירבה בין כפתור הצילם לעדשה, וכך מדי פעם האצבע שלי מתגנבת לתמונה, וצריך לדאוג לסלק אותה, בדרך כלשהיא…
בשביל זה התאמצנו?
נו טוב, חוזרים אל המים.
הרצים התבקשו לסמן את מספר המשתתף שלהם על היד – כנראה הכי קרוב שאגיע אי פעם להיות טריאתלט…
מרק גולדבלט – בעלה של קרן (שנמצאת איתו בתמונה) – אומנם לא משתתף בתחרות, אבל זה לא הפריע לו לרוץ לצידנו במים.
הריצה במים מאחורינו, הריצה על החוף מתחילה.
הבטחתי שנפגוש הרבה את אמיר, איתו בתמונה שרי גרד מאנדיור.
ממשיכים לרוץ אל קו המים,
בינתיים הריצה די שגרתית.
רן שילון – היזם והמאמן הראשי של אנדיור – כבר אחרי 14 ק"מ, הוא מספר לנו שהריצה לא קלה היום.
נראה ששמחתי מהר מדי – זהו בדיוק התבליט (terrain) ממנו חששתי…
לאמיר כנראה ההליכה על המצוק, לא ממש מפריעה.
סיימנו קטע אחד של המצוק,
ואנחנו מתחילים במגמת ירידה,
וכשאני על קרקע יותר יציבה, אפשר גם לצלם לאחור – דורון שחר מרצי שמשית, הוא עוד אחד מרצי המקצה הארוך ל-24 ק"מ, שנמצא עכשיו בחלק השני של הריצה, בו גם אנחנו (רצי ה-10 ק"מ) משתתפים.
במרוץ הלילה (שהסיכום שלו התפרסם, זמן לא רב לפני פרסום סיכום זה) עמנואל מזוז ממשטרת ישראל, עבר אותי בריצה מהירה, לאחר שזינק במקצה השני, 10 דקות אחרי.
הפעם הוא כבר אחרי 14 ק"מ, וגם הפעם הוא לא מאט (אחרי שאני מפנה לו את הדרך), והמצלמה מנציחה גם מפגש זה.
נפרדנו מהמצוק,
אושיק פלר מאנדיור גם היא כבר בדרכה אל החול הבטוח.
מבט אחרון אל המצוק אותנו עברנו.
יובל בן מרדכי – מהמקצה הארוך – יורד גם הוא מהמצוק,
כמו בתמונות שצילמתי את אלכס וולפסון בדרכו אל האי, גם הפעם אני משתמש בזום של המצלמה.
סמדר גרונדלנד מאנדיור, מצטרפת אל אושיק פלר – אותה פגשנו לפני זמן קצר.
אמיר כהן, כמובטח, גם כאן בתמונה…
אנחנו מתלבטים אם אנחנו צריכים לרוץ ממש על קו החוף בינות לסלעים הנראים בקצה השמאלי העליון של התמונה הבאה.
לבסוף אנחנו ממשיכים על החול, סרט סימון עם הלוגו של ניו-באלאנס שמונח על השיח בתמונה, מרמז שכנראה שלא טעינו – לדברי אמיר – שכזכור הקשיב לתדריך של קרן לפני הזינוק…
לפעמים עדיף לעבור להליכה,
עד שנגיע לקרקע יותר בטוחה.
אכן דרך מוזרה לבילוי בשבת בבוקר, מעניין איך טור הרצים נראה, ממרום מצנח הרחיפה שבתמונה.
רצי המקצה הארוך בוודאי נזקקו למנשא המים – עלי הוא די הכביד – ולא שתיתי ממנו, באותה תדירות שחשבתי.
מצד שני לא רבים הרצים שהעזו לוותר על נשיאת מים, ואולי לסכן בכך את בריאותם.
אנחנו נפרדים שוב מקו המים – הפעם אחד מבני משפחת גולדבלט, מחכה לנו עם הגומייה השנייה אותה נצטרך להציג בסיום – מה שמוכיח שאנחנו בדרך הנכונה.
האם אנחנו על שביל ישראל?
התייר בתמונה (מימין) מספר לאמיר על דרכו בשביל.
אנחנו גולשים חזרה לכיוון החוף,
בתחילה אנחנו רצים אל עבר קו המים,
אבל נראה שהשביל דווקא ממשיך, אל עבר החולות בצידה הימני של התמונה.
השלט שמכריז על שמורת טבע חוף דור הבונים, נשמע לאמיר מתאים לתדריך של קרן, ואנחנו ממשיכים.
ימין ושמאל – רק חול וחול…
במרכז התמונה הבאה, ניתן לראות את הסימון האדום של החברה להגנת הטבע, וזה מזכיר לי את ההסבר בתיאור המסלול, באתר האינטרנט בו פורט מסלול המרוץ.
אמיר מבקש ממני את המצלמה כדי לצלם את אחד מרצי ה-24 ק"מ, אבל אני מעדיף להתמודד עם המשימה לבד.
ההגברה באזור סלעי זה, והניסיון לצלם שם, כמעט עלו לי בסיבוב של הקרסול, אבל בסופו של דבר, יובל הלר נכנס לתמונה.
כאשר אפשר לרוץ בביטחה, אני מצלם עוד תמונה של יובל לאוסף.
לא מעט מרצי המקצה הארוך, מספרים לי שהקטע השני – שאנחנו רצי המקצה הקצר שותפים לו – קשה יותר מבחינת תנאי שטח, מהקטע הראשון אותו הם רצו (שאורכו היה כזכור 14 ק"מ).
אמיר אומנם בכושר טוב בהרבה ממני, אבל מדי פעם אחד מאיתנו נשאר מאחור,
בחלוף כשתי דקות, אמיר משיג אותי שוב.
אמיר "מתלונן" שאני מצלם אותו יותר מדי, אבל מה לעשות שרוב הזמן הוא בין הרצים היחידים לידי…
אנחנו פוגשים את משה חמו, ואמיר מתנדב "להשקות" אותו ממנשא המים שלו – כל הכבוד!
אייל פינק מאנדיור מתמודד בהצלחה עם המקצה הארוך,
וכך גם שרון ויסבלום שבחר לרוץ עם חגורת שתייה במקום מנשא.
אני כבר מתחיל להתעייף, והמנשא כנראה מכביד עלי,
דמויות מוכרות נראות באופק,
ומארק גולדבלט מנסה לעודד אותנו לקראת המשך הריצה…
רצים אל הלא נודע,
שמתגלה כחזרה אל קו החוף.
ליהי תדמור ארנון ורוני ארבל (עוד נציגות לאנדיור) נהנות מריצת 10 ק"מ לא שגרתית.
אחד האתגרים הבאים של רוני (מאחור בתמונה) יהיה מרתון ברלין, אותו היא תרוץ קצת יותר משבוע לפני פרסום סיכום זה (בסוף ספטמבר).
כשהסלעים מתפרסים לרוחב הדרך, יכול כל אחד או אחת, לבחור את דרכו או דרכה.
ישראל גרידנגר ועמוס וקסמן מתמודדים עם המקצה הקצר ללא נשיאת מים (לפחות לא כאשר אני פוגש בהם).
מאחר רוב הרצים רצו ללא שעונים שימדדו מרחק (שעוני ה-GPS של גארמין לא מיועדים לשחייה), לא ממש ידענו להעריך את המרחק שעברנו.
כשאמיר מזהה דגל, שגם מבשר שנותרו לנו 2.5 ק"מ – הוא ממהר להצטלם איתו.
אם אנחנו כבר ליד הים, למה לא לנצל זאת לעוד תמונה עם רקע שונה לרוני ארבל וליהי תדמור ארנון, אותן פגשנו לפני כחמש דקות.
ואז עולה לי הרעיון, ללכת עוד צעד קדימה – אני מציע לאמיר להשתכשך במים,
ונכנס בעצמי למים, בשביל תמונה יותר צלולה.
אנחנו מחליפים תפקידים, ואמיר מצלם אותי – מנסה לרוץ במים…
חזרה למחוזות יותר יבשים,
עמי הרמן – כבר אחרי יותר מ-20 ק"מ – כרגע בתמונה אחרי עמוס וקסמן, אותו פגשנו לפני הדגל שסימן 2.5 ק"מ לסיום.
עוד תמונה שמספרת את סיפורו של מרוץ מסוג זה.
מיכאל רונן, תוהה בוודאי כמונו אם נכנסנו כבר לקילומטר האחרון.
החול בשלב זה מקשה על הריצה, ואני גם מסרב להצעתו של אמיר לקחת ממני את מנשא המים איתו אני רץ.
רצות ורצים מגיעים מולנו – אני משער שאלו רצי המקצה העממי ל-5 ק"מ שרצים מסלול מעגלי בנווה ים.
אמיר מוחה להם כף,
ואנחנו זוכים לעידוד חוזר, כמו שרואים בתמונה הבאה.
טל גולדשטיין מאנדיור (במקצה הארוך) מנסה אולי כמונו,
לזהות את הסיום באופק.
בינתיים הדבר היחיד שאני מזהה בתמונה הבאה, הוא אותו ואת אמיר מתרחקים ממני…
אמיר ביקש שאצלם אותו רוקד לצלילי מוסיקה, כאשר הגעתי אליו בחזרה – אבל זה לא הסתייע…
נועה ברקמן מרצי רמת השרון, שניצחה במקצה ל-10 ק"מ בין הנשים, כבר פה – בערך קילומטר לסיום כדי לעודד.
הייתי בטוח שהתמונה הבאה של אמיר, צולמה מיד אחרי התמונה של נועה, זמן הצילום משום מה מראה הבדל של שתי דקות – קשה לי להתחייב מה נכון, לאחר שחלף כבר יותר מחודש וחצי מאז המרוץ…
כפי שאפשר היה להבין כבר מסיכום זה, אמיר ואני לא ממש ניסינו, לשבור שיאי מהירות במרוץ – כך שלא ממש מפתיע, שאמיר ביקש להצטלם עם עוד שלט…
שער הסיום נגלה סוף סוף באופק.
אני "משחרר" את אמיר להגביר אל עבר הסיום,
וגם אני חוצה אותו בסופו של דבר.
אני אומר לקרן גולדבלט (מארגנת המרוץ) את דעתי, תוך כדי חיוך של ייאוש…
אפשר לסכם את הריצה שלי:
לפי התוצאות הרשמיות – 1:13:00 שעות, מקום 65 מתוך 82 שסיימו את המקצה ל-10 ק"מ.
אחרי שנחתי קצת, אפשר לעבור לתמונות אווירה – נתחיל עם אולה ורפי הדר, ואיתם גם יובל הלר, שלושתם מאיילות.
נמשיך עם ג’סיקה ספקטור (גם היא מאיילות) שסיימה במקום השני בין הנשים במקצה ל-10 ק"מ.
מיכלים עם שתייה חיכו לרצים בנקודת הסיום.
והם ממשיכים להגיע – אורי ג’רסי מגליל עליון מסיים 24 ק"מ.
בת חן כהן מצה"ל מסיימת במקום השלישי באותו המקצה בין הנשים.
אני נזכר ששכחתי להראות לצוות המדידה בסיום, את הגומיות שאספנו בדרך – נו מילא, אני מניח שאני בין הרצים הבודדים, שיש להם הוכחות מצולמות, שרצתי את המסלול…
אני מתרחק קצת מהשער על מנת לקדם עוד רצים ורצות – ענת כהן וניר גולדשטיין, שמסיימים את המקצה הארוך.
אבי איתן מעולם המים "הסתפק" היום בריצה למרחק 24 ק"מ.
פז גורן ותמי ברוך, הם עוד שני נציגים של אנדיור שהתמודדו עם המרחק המלא.
העיתונאי ואיש הברזל יוסי מלמן מסיים 24 ק"מ לא קלים.
את חוויותיו מהתחרויות בהן הוא משתתף, אפשר לקרוא בזמן האחרון בבלוג שלו בדה-מרקר.
ירון טובין מרצי ת"א ומאיה ארטל מאנדיור מתווספים לרשימת האמיצים שהתמודדו עם האתגר משדות ים, בואכה נווה ים.
גם למכבי אשדוד היה ייצוג – עופר צפריר ואיריס עצמון, הגיעו לבקר בחופי הצפון.
אבנר ארד מאיילות – בצעירותו שירת בשייטת – היה אולי מעדיף כל כך קרוב לים, לעבור את המרחק בשחייה, אך גם הוא ממרום למעלה מ-70 שנותיו, צלח את המטרה.
ניפרד מהתחרות עם אפרת גזית ומיכאלה פולנסקי שנראה כי נהנו גם הן מהחוויה הייחודית.
עוד קצת תמונות אווירה – זוהר פרס ומנקי איתן מאיילות.
אנדריאה פלקנט מאנדיור מחייכת כתמיד.
רוני בן יעקב (משמאל בתמונה), המנצחת בין הנשים במקצה ל-24 ק"מ,
איתה עוד מישהי, שהמקום הראשון לא זר לה, במרוצים בתקופה האחרונה – הלן וולפסון ממכבי חיפה.
היום, הלן נמצאת פה על תקן מעודדת, אחיה אלכס (אותו פגשנו בתחילת סיכום זה), ניצח במקצה המקביל בין הגברים.
נעבור לטקס הסיום.
המנצחות במקצה ל-10 ק"מ – נועה ברקמן, לפני ג’סיקה ספקטור ותרצה קולמן.
המנצחים במקצה ל-10 ק"מ – יאיר טננבאום, לפני דן ליש וגיא גולדבלט שייצג את משפחת פרוספורט.
המנצחות במקצה ל-24 ק"מ – רוני בן יעקב, לפני אורנה ביברמן ובת חן כהן.
אבנר ארד אותו פגשנו בסיום הריצה, מקבל את הכבוד כ"צעיר המשתתפים" במקצה ל-24 ק"מ.
הקהל ממתין לחלוקת הגביעים האחרונה,
למנצחים במקצה ל-24 ק"מ – אלכס וולפסון, לפני גוון קניג ואלי זנגביל.
הסתיים עוד מרוץ ייחודי מבית היוצר של פרוספורט.
סיכום קצר:
1. בדיעבד נראה אולי שמקצה ה-24 ק"מ היה פחות מפחיד ממה שחשבתי בכלל, וגם בהשוואה לחלק ממה שחיכה לנו ב-10 ק"מ שלנו – שאם הייתי יודע עליו – אולי לא הייתי מגיע בכלל…
2. למרות זאת, לא הצטערתי במיוחד על שהסתפקתי במקצה הקצר, במיוחד אחרי שראיתי מה ריצה עם מנשא מים במשך 1:13 שעות עשתה לצוואר שלי.
אם לפחות הייתי שותה את רוב המים, ולא מרוקן אותם מהמנשא, בסיום הריצה – דיינו…
3. סה"כ שינוי מרענן מהמרוצים אליהם התרגלנו, בארצנו הקטנה.
להתראות (אולי) במרוצים הבאים!
קישורים קשורים
תמונות מרוץ החופים של פרוספורט – כולל כל התמונות מכתבה זו כאן
| תגובות לטור של עופר ביידה בכתובת הבאה האימייל של עופר ביידה או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר |
