מאת:אלעד פלטין
 
הקולות הרמים מהאולימפיאדה בבייג'ין כמעט נדמו. רוב הספורטאים האולימפיים בעולם כבר חזרו מזמן לסבב התחרויות השנתי ואצלנו עדיין מלקקים פצעים דמיוניים ואומרים שכשלנו. אלעד פלטין מנה מספר סיבות מדוע לא חזרנו עם יותר ממדליה – חלק א'
אריק זאבי בקרב על המדליה באולמפיאדת אתונה 2004
המשחקים האולימפים הסתיימו לפני שבועיים, נראה כאילו שהספורטאים 'סגרו את הבסטה' ויחזרו שוב להתאמן בשנת 2012, או לפחות חצי שנה קודם. העיתונים שבו להתמלא בידיעות כדורגל מטופשות של ליגת העל, קצת כדורסל גברים וטיפל'ה טניס, אם בכלל. אז למה לא מגיעה לנו מדליה? בגלל העיתונים? התקשורת? לא ולא.
כוכב נולד אינסטנט – אנחנו לא פראיירים
לא מגיעה לנו מדליה אולימפית בגלל שאנחנו לא אומת ספורט, אנחנו שונאים ספורט, עם ששונא לעבוד קשה ולהזיע בשביל מטרה רחוקה של 4, 8 ו- 10 שנים קדימה. אנחנו עם שלא אוהב להיות פרייר, ומי שפרייר נצחק עליו בפרצוף. לפרגן על עבודה קשה זה לא בלקסיקון התרבותי שלנו. מה כן בלקסיקון? כוכב נולד-אינסטנט. להשקיע חודש-חודשיים ולהפוך לכוכב. ההשקעה משתלמת. העיקר הכשרון, את האקסיט אני יעשה בצ'יק צ'אק.
בספורט, הכשרון לא תופס מים. אתם יכולים לשאול את אבישי סמולר (כדוריד), קיריל פוזניאקוב ושלומי חיימי (אופניים), שחר פאר, יוסי בן-איון, שחר צוברי, אריק זאבי ועוד ספורטאים אחרים שהבינו מהר מאוד כבר בתחילת הקריירה שהכשרון לא יספיק בשביל להצליח. אז עם כזאת תרבות איך תסביר לנער או נערה בני 17 שהם צריכים להתאמן 3-6 שעות כל יום ולישון 10 שעות בעוד כל החברים שלהם יוצאים לבלות ומכייפים וחושבים על החבר שלהם שהוא…פרייר. ברמת הספורטאים שלנו בישראל באמת אין הרבה כסף, מלבד כדורגלן/כדורסלן מליגת העל ועד ליגה א' שם מרוויחים יפה ואפשר להוסיף חלטורה בבוקר או אחה"צ.
לתרום למולדת
ספורט אולימפי מתקשר בטעות לכדורגלנים. כלומר ספורטאים הם עם עצלן שלא יודע לעבוד קשה, לפחות הכוונה לשחקנים ברמת ליגת סופר-על (פחות כדורגלנים רעבים בגיל נוער שנראה ומשקיעים יפה מאוד אך מתקלקלים היכן שהוא בדרכם לבוגרים). ספורטאים מצטיינים לקראת גיוס נתקלים בדילמה אמיתית האם להתגייס ליחידה קרבית. התהילה בספורט האישי-אולימפי נמוכה מאוד, ההשקעה עצומה והתמלוגים החומריים והרוחניים (ראה ערך פרגון) נמוכים.
בנוגע לספורטאים בנים הדילמה גדולה יותר. התרבות המיליטנטית-ישראלית (לא שנשאר ממנה הרבה בישראל במאה ה- 21) מכריחה את אותם ספורטאים מצטיינים בגילאי 17 לשאול את עצמם, האם להמשיך באהבתם לספורט או להתגייס כמו חבריהם ליחידה מובחרת. נראה שמכל הבחינות המוטיבציה לתרום היא אישית, ולא לאומית, ציונית או חברתית. לא פעם אני שומע ספורטאים מצטיינים שמתלבטים בין 'קורס טייס' 'ליחידה מובחרת'…."ואם אני לא אצליח שם, אני בטח אבקש ספורטאי מצטיין, אין סיכוי שאני אגיע לגדודים של גולני". הפתרונות הלאומים בנקודה זו הן פשוטות:
הראשונה – להעלות את רף קבלת הקריטריון לספורטאי מצטיין ולהחזיק אותו חזק גבוה. כלומר, מצד אחד שספורטאי מצטיין יקבל יותר שעות אימון ויותר הקלות, אך מצד שני יחויב לעבודה קשה יותר מבעבר למה שהיה נהוג עד היום ולרמת תוצאות ברורה ב- 3 שנים הבאות, ובמידה ולא יספק את הסחורה יחזור לגדודים של גולני.
השנייה – להעלות את כבודם של אותם ספורטאים מצטיינים או ספורטאים פעילים ושלא יצטיירו כאוכלי לחם חסד, מנצלי מערכת, בעוד חבריהם 'רצים על הג'בלאות' וקורעים את התחת, כשבינינו, מרביתם משוחררים מאי התאמה, או יושבים מאחורי שולחן ועיפרון בהצלב.
מעניין מה היה קורה, אילו חייל יחידה מובחרת בצה"ל (כל חייל) היה מתאמן 6 ימים בשבוע, כל יום בין 7-9 שעות, ישן כעשר שעות ביממה, אולי חלק מבעיות הפח"ע שלנו היו נפתרות. )שעות האימון נלקחו ממשטר האימונים של המתעמלת הישראלית אירה ריסנזון בגמר אולימפי בייג'ין 2008)
ציונות וספורט – מה הקשר?
לפני שנתיים נכחתי בהרצאתו של טיבריוס דראו, אז מאמן הכושר של בית"ר ירושלים בכדורגל, היום של מכבי ת"א. דראו אמר בהרצאה בווינגייט ששחקן הכדורגל הישראלי הוא עצלן שלא יודע לנהל חיים ספורטיביים, "אם שחקן בא לאימון בלי לאכול ארוחת בוקר ונראה במצב של היפוגליקמיה, אז סימן שהוא אידיוט".
לטענתו הבעיה העיקרית של הכדורגל הישראלי היא היעדר זהות. וברשותו של דראו אוסיף – כלל ספורטאי ישראל נטולי זהות שלא באשמתם, בעיקר מכיוון שאינם מרגישים שמדינת ישראל עומדת מאחוריהם ועוזרת להם להגיע להישגים. כך גם התבטא שחר צוברי השבוע בידיעות אחרונות, "ההישג הוא קודם כל שלו ורק אחר כך של ישראל".
ספורטאים אולימפים צריכים לדעת שיש להם גב מהמדינה ולא גב 'מחברת הביטוח מגדל' (אריק זאבי/אתונה 2004). כאשר נשאל אלכס אברבוך מה הוא יעשה לכשיפרוש השנה, אמר שהוא רוצה לאמן ספורטאים צעירים מתחום האתלטיקה. במדינה מתוקנת לספורטאי כמו אברבוך יש פנסיה לכל החיים, פנסיה לא בחינם, פנסיה בה הוא מחויב לעבוד עם ספורטאים צעירים ולקדמם – במדינה מתוקנת שווה להיות ספורטאי אולימפי!
לישראלים אין מושג מהו ספורט אולימפי. הדבר היחיד שאני חושב שאפשר לדמות אותו הוא לחייו של סטאג'ר צעיר בחדר מיון – כלומר לאותו אחד אין חיים, מלבד שניים : עבודתו ומשפחתו (במידה ויש לו) עם הבדל חשוב וגדול, לספורטאי אולימפי כמעט ואין חיי חברה, הוא מוותר עליהם מראש מכיוון שהוא חייב לישון 8-10 שעות ביום (במידה ולא אחת מהשניים, או שהוא לא רציני מספיק, או שהוא נמצא בפגרה).
 
