מאת:דפנה שב
 
ברלין ידועה לציבור הרצים בתור עיר מישורית עם מרתון מהיר מאד. נכון, העיר מישורית ויש מגוון של מסלולי ריצה יפים בעיר כמו בטירגארדן, פארק יחסית גדול שרובו שבילי כורכר רבים. אבל השבוע גיליתי שאפשר לעשות עליות גם בעיר השטוחה ביותר
כפי שכבר כתבתי בעבר, אין לי הרבה אינפורמציה על המרוצים אליהם אני מגיעה עם קבוצת הריצה של ברוקס. ידעתי רק שאני הולכת לרוץ חצי מרתון ביער גרונוולד, מרחק שלא התחריתי בו הרבה זמן. לא ידעתי את תוואי המסלול ולכן הייתי צריכה לנקוט בעמדה השמרנית של לשמור כוחות לסוף.
יער גרונוולד מפורסם בשל תחנת הרכבת שלו (רציף 17) שהייתה תחנתם האחרונה של חמישים וחמישה אלף יהודים במלחמת העולם השנייה. מרציף 17 הם שולחו ישירות למחנה ההשמדה אושוויץ. היום יער גרונוולד הוא חלק ברובע יוקרתי בברלין ופיסת טבע רחבה המושכת אליה רצים ומטיילים. בערך כשעה לפני הזינוק הלכתי לאסוף את הצ'יפ והמספר מהמאמן, ממנו קיבלנו תדריך קצר על כמה עליות שיש במסלול. "זאת ברלין", חשבתי לעצמי, כמה עליות כבר יכולות להיות?
הזינוק יצא בשעה 9:00 בבוקר בדיוק, יום ראשון, ה"שבת" שלהם, שאימצתי גם אני לעצמי בשמחה רבה. אחרי כמה פניות כבר היינו במעמקי היער וכבר בקילומטר השלישי מצאתי את עצמי דוהרת בירידה, עובדה שמבטיחה לי סיום בעלייה. מיד אחרי הגיעה העלייה הראשונה בתוך שבילי היער, אדמה מהודקת ונוחה לריצה. אחרי עוד ירידה תלולה, ששוב לא בישרה טובות לדרך חזרה רצנו על כביש מישורי עד נקודת הסיבוב. עדיין בתוך היער כאשר מדי פעם הופיעו מטיילים שעצרו לעודד.
הקילומטרים אחרי נקודת הסיבוב עברו לי עדיין בקצב מהיר ובהרגשה טובה וצברתי כוחות לסיום הקשה שצפוי לי. החל מהק"מ ה- 16 ידעתי שזה השלב להגביר את הקצב אפילו שעומדות להגיע כמה עליות אימתניות. ואכן, כפי שזכרתי בהלוך אחרי העיקול הגיעה העלייה עד בערך הק"מ ה- 18 והיא נמשכה כמו נצח. להפתעתי עדיין שמרתי על קצב ואפילו עקפתי שתי בחורות וכמה גברים. "נחתי" מעט ושחררתי את הידיים בירידה עד העלייה הבאה שהייתה בק"מ ה-19. משם לא נותר עוד הרבה והצלחתי להגביר את הקצב עד הסיום. למחרת השרירים שלי היו תפוסים מכל העליות למרות שעשיתי חימום ושחרור, חשבתי לעצמי, שזה דווקא מקום מעולה לעשות בו אימון עליות. אם רצי ברלין מתאמנים כך ביער,לא פלא שהם עושים תוצאות יפות במרתון. אני חושבת שזה היה אחד המסלולים הקשים שעשיתי בחצי מרתון.
וכאילו שזה לא הספיק….
שבוע אחרי החצי מרתון זומנתי לאימון עם המאמן, שוב, ביער. גם הפעם לא הבנתי כנראה מהאנגלית המקוטעת שלו מה יהיה באימון כי הכנתי את עצמי לריצה ארוכה בקצב קל. כאשר הגעתי התבשרתי על שעה ריצה ולאחריה מפגש ליד העליות. אין לי בעיה עם עליות, זה אימון מעולה למרות שהוא קשה, אני פשוט צריכה להכין את עצמי מנטלית.
ריצת השעה ביער עברה בכיף גדול. דורינה וסינתייה רצו מאחורי. כל פעם כאשר התקרבתי לפיצול של השביל הם צעקו לי "לפט" או "רייט", והיה גם ישר, אבל את זה הן רק סימנו עם היד. כשממש התרחקתי מהן שמעתי שריקה שהדהדה בין העצים. עדיין לא מצאתי מישהי שרצה בקצב שלי, אז זה המצב כרגע.
כעבור שעה הגענו למכתש בלב היער. המדרון שממול היה סבך של שיחים. מבין השיחים היה אפשר להבחין בשני שבילים צרים.
עמדנו מול המדרון ולא האמנתי שאני הולכת לטפס על ההר. חמש פעמים בסך הכל. אבל אחרי הפעם הראשונה הבנתי כמה חמש יכול להרגיש הרבה. רק כאשר הגעתי לפסגה הבנתי למה דורינה וסינתייה היו כל כך נחמדות ונתנו לי לעלות ראשונה. שרפו לי השרירים, והתנשפתי בכבדות עד ששרף לי הגרון מהאוויר הקר. בפעם השנייה זה היה פחות נורא ואפילו יותר מהר. כך גם בפעם השלישית והרביעית. עליתי כל פעם בשביל הימני שהוא יותר קשה מהשמאלי, והבחנתי שהבנות עברו לשמאלי. אני אראה להן מי זאת דפנה מיזראל, חשבתי לעצמי, וכשירדתי אחרי הפעם הרביעית, שמעתי את הויכוח עם המאמן על כמה פעמים הן עוד צריכות לעשות. לספור בגרמנית אני כבר יודעת. הן נשארו למטה, ואני עליתי בשביל הימני לעוד טיפוס אחרון. ולמעלה בפסגה הרגשתי הכי טוב בעולם.
למעונינים לרוץ ביער, מומלץ לעשות הכנה מוקדמת על מנת שלא להתברבר בשבילים הרבים. יחד עם זאת, כמעט בכל פיצול של שביל יש מפה של היער וסימון נקודת המיקום. אפשרות נוספת היא לחבור לכמה רצים בסמוך לאצטדיון (messe sud) בו יש מועדון ספורט ומרבית הרצים יוצאים משם לריצה ומסיימים שם על מנת להשתמש במקלחות. האצטדיון נמצא מאות מטרים מהכניסה ליער.
 
