מאת:דפנה שב
 
מרוץ הלילה בברלין הוא ללא ספק אחד מאירועי הריצה היפים בעיר. המרוץ מתקיים מזה 17 שנים, באחד הרחובות המרכזיים בעיר, הקודאם – Kurfurstendamm , רחוב הומה אדם במשך היום, עתיר בבתי קפה, מסעדות וחנויות יוקרה, ובלילה, שדרה יפיפייה ונעימה לטיול
שדרת הקודאם הייתה תוצאה של התרשמותו העמוקה של ביסמארק משדרת האליזה בפריז, והרצון לבנות שדרה דומה בברלין. העניין שנהניתי ממנו הכי הרבה במרוץ הלילה היא העובדה שהוא היה כביכול מרוץ הבית שלי. פעמיים עברתי ליד הרחוב שלי, אבל מעבר לזה, כיוון שכל בוקר אני רצה על השדרה היה לי קל להעריך את המרחק במהלך הריצה ובייחוד בסוף, שכבר היה לי קשה.
יש מספר יתרונות במרוץ בית, והבולט ביניהם הוא ההליכה ברגל לאזור הכינוס. הרחוב נסגר שעות אחדות לפני הזינוק ואני הופתעתי מהשקט ששרר פתאום ברחוב. מאז התחברתי לקבוצת הריצה של "ברוקס", אני חייבת לציין, שהדברים הרבה יותר פשוטים. גם בגלל השפה, הקבוצה מאד מקלה עליי כיוון שאין שום מידע כמעט על התחרויות באנגלית. כך חיכתה לי שקית המשתתף ברכב של המאמן וגיליתי שקיבלתי מספר F8 במרוץ של עשר אלף משתתפים.
באמצעות המספר הקסום הזה יכולתי להיכנס לאוהל שמורשית אליו כניסה לכל רצי העילית (כל המספרים מתחת ל- 100) וכמובן להיעמד על הקו הראשון. אמרתי יפה דנקשיין (תודה) והחלטתי לנקוט בעמדה צנועה יותר עד שאשתפר בריצה ואוכל באמת להרשות לעצמי להתנהג כמו מקצוענית.
אבל ההחלטה שלי לא לעמוד על הקו הראשון הייתה יותר עניין של להיות אמיתית עם עצמי. הרי לא רציתי לפתוח מהר וסביר להניח שאם הייתי עומדת עם הדבוקה הראשונה הייתי מסיימת את המרוץ אחרי חצי קילומטר בערך. הרבה אנשים עושים את זה במרוצים בארץ ואני לא מבינה מה הגאווה הגדולה. הרי כל העניין שבמרוץ הוא ליהנות מהריצה ולרוץ בקצב ריאלי בהתאם ליכולתנו.
אבל אז העניין הסתבך עוד יותר. יצאתי לחימום יחד עם שותף לריצה וכעשר דקות לפני הזינוק התחלנו ללכת לכיוון הזינוק. אני בטוחה שהיה כתוב איפה שהוא להגיע בשעה מסוימת ל"אזור הזמן" שכל רץ מייעד לעצמו, אבל אנחנו כנראה פספסנו את ההוראות ואת הכניסה לתוך אזור הזינוק. כך מצאתי את עצמי עומדת כמעט בסוף כל המשתתפים. ידעתי שאין לי ברירה לזנק בסוף, שאני אצטרך לעקוף הרבה אנשים וזה לא יהיה נוח. אבל מה שלא הבנתי עד אותו היום זה, שזו אני שהפרעתי להם, כי הרי אני בעצם זו שטעתה בעמדת הפתיחה.
נקלעתי לדבוקה שאיטית בהרבה מהקצב שלי, אני חושבת שהם היו משהו כמו אלף אנשים שרצו באותו קצב, כך שהיה ממש קשה לעקוף אותם ואני בטוחה שהמון אנשים קיבלו ממני כמה מרפקים ודחיפות, או הביטו בי מוזר שרצתי על המדרכה. אני רק יכולה להבין עכשיו כמה חשוב במרוצים הגדולים (וגם הקטנים) שכל רץ יעמוד איפה שהוא צריך לעמוד על קו הזינוק. עניין כזה יכול להפוך לרץ את המרוץ מסתם עוד ריצה לריצה שהיא חווייתית.
לקח לי כמעט עשר דקות לחצות את קו הזינוק. אבל האווירה הייתה מטורפת. כל אזור הזינוק היה מגודר ובעברה השני של הגדר עמדו הצופים והריעו. גם הרצים עצמם מחאו כפיים וצעקו למשמע להקות המתופפים. הכביש של הקודאם היה עמוס ברצים ואני פילסתי את דרכי על מנת להתייצב על קצב נוח. השעה הייתה כמעט תשע בערב והשמש עדיין לא שקעה. מזג האוויר היה סביב העשרים מעלות, לא חם בכלל אולם המארגנים הציבו לאורך המסלול מקלחות מים לרענון. אחרי שני ק"מ על הקודאם פנינו ימינה לכיוון הקאנטשטרסה (KANTSTRASE), עוד רחוב ראשי שאני רצה עליו כל בוקר. אבל משום מה עם כל האנשים והמוזיקה הכל נראה מרשים יותר. השמש כבר כמעט שקעה ויכולתי לראות את הכנסייה המפורסמת מרחוק, שם גם היה קו הזינוק והסיום.
הכנסייה לזכרו של הקיסר וילהלם נהרסה כמעט כליל במלחמת העולם השנייה. מגדל אחד שנשאר ממנו הרוס ומפוחם נותר עומד כאנדרטה טבעית לזוועות המלחמה. לצד המגדל הוקמה כנסייה חדשה ומודרנית.
אך לפני החזרה לכנסייה יצאו הרצים לעוד הקפה על הקודאם. בהקפה השנייה כבר היה חושך כמעט מלא וקסם השעה הילך מעל כולם. הבטתי באנשים מסביבי ותהיתי אם הם זינקו לפני או אחרי. כל אחד עסוק בשעונו. עברתי פעם שנייה ואחרונה ליד הבית ואז ידעתי שאחרי הסיבוב צריך לרוץ ישר עד הסיום. הכנסייה המוארת בלילה היא אחד המראות היפים שיכולים להיות אבל הפעם נוסף לנוף קו הסיום. ראיתי אותו ממרחק שני ק"מ כיוון שהיה מורכב מאורות מסנוורים. יחד איתי סיימו אולי עשרות אנשים ואז פתאום הגיע השקט.
כמה עשרות מטרים אחרי הסיום היו טורים של ברזיות ניידות ושירותים. הרחוב היה מלא באנשים שזה עתה סיימו לרוץ אבל בעיקר בתיירים. כשעשיתי את דרכי חזרה למקום המפגש אנשים עדיין עודדו אותי וצעקו לי דברי ברכה.
זמן רב אחרי שסיימתי עוד באו והגיעו רצים לקו הסיום, זה היה שובל אין סופי של רצים. כל פעם מחדש אני מופתעת מהשקט שבו מתנהל המרוץ. כי אני לפחות, לא שמתי לב כל הימים של לפני המרוץ מה עומד לקרות ממש ליד הבית שלי. כנראה שזו החוכמה ואולי גם הניסיון בלארגן מרוצים כל שבוע במשך עשרות שנים. אני רוצה להאמין שיום אחד גם אנחנו ניראה כך, ונרוץ כך. להתראות במרוץ הלילה בתל אביב.
רוצים להגיב לכתבה של דפנה?
כנסו לשוונגנט ודברו ישירות עם דפנה שב
