מאת:דפנה שב
 
מרוץ זה מתקיים כל שנה בונזה, שכונה בפרבריה של ברלין. ה"הבל" הוא למעשה האגם שנוצר במקום מהסתעפותו של נהר הונזה. ואכן, פסטורלי ככל שזה נשמע, נקודת הכינוס, הזינוק, והסיום הם לחופיו של האגם
הזינוק
אם השם מוכר לכם, אתם לא טועים, ועידת ונזה הידועה לשמצה התרחשה ממש כאן. לפני בואי לעיר שעוד קראתי בספרי הטיולים לא היה ספר שלא דיבר על הניגוד הגדול בין המקום עצמו לבין מה שהוחלט בועידה עצמה.
באמת שהמקום מדהים ביופיו, שקט ונעים. מסלול המרוץ משתרע לאורך 13.7 ק"מ בתוך היער הסמוך לאורך הנהר בדיוק מופלא. וכן, כך זה היה, למרות כל היופי הזה החליטו על ה"הפיתרון הסופי". אני מודה, ביום המרוץ, הדבר האחרון שהיה לי זמן או רצון לעשות זה להיכנס למוזיאון ששוכן בוילה בסמוך לנקודת הזינוק ולהתרשם מפיסת היסטוריה. במוזיאון אגב אפשר לראות את החדר עצמו ולעיין במסמכים.
לאחר בירורים הבנתי כי מספר המשתתפים עמד להגיע לכמה מאות, ובמהלך החימום לאורך השביל הצר מאד, לא הבנתי איך יהיה מקום לכולם. אולם על קו הזינוק עמדו בחורים שהחזיקו שלטים כתובים בכתב יד שכנראה הורו לאנשים לעמוד לפי תוצאותיהם במקום המסומן. זו כנראה משמעת של גרמנים שכן, כל אחד עמד בנקודת הזינוק המתאימה לו וכך באמת לא נוצר פקק בזינוק.
הבוקר כולו התנהל בצורה שקטה. לא היה תור בעמדת המספרים ובנוסף לכך, שיטת מדידת הזמנים נראתה לי קצת פרימיטיבית. אחרי שלקחתי את המספר הלכתי לדוכן ליד ושם העניקו לי צמיד-צ'יפ הנושא את אותו מספר של מספר החזה שלי. בסיום עמדה קופסא והייתי צריכה להעביר את היד על הקופסא לצורך קליטה ורישום התוצאה. עוד תור, עוד מטלה, אבל הכל זורם חלק.
סימוני הקילומטרים גם הם נראו לי לא מודרניים במיוחד, קו נסורת ערומה החוצה את השביל ובצד הדרך שלט קטן. אחרי הזינוק ולאחר שניים שלושה קילומטרים התחלתי ליהנות מהעניין, הבנתי שזה הקסם שבפשטות. ולא צריך יותר מזה, כמעט שבע מאות רצים, שביל מסומן בתוך היער, זינוק מדויק וארגון פשוט וצנוע.
ההשתתפות שלי במרוץ הייתה על תקן לבוא וליהנות, כיוון שמאז חזרתי להתאמן עוד לא הייתי מוכנה להתחרות. כך הדופק שלי אפשר לי באמת ליהנות מהיופי של היער והמסלול. המסלול עצמו לא קל: כל הדרך הלוך היא במגמת עלייה כאשר יש מדרונות קטנים, עובדה שבדרך חזרה לא יוצרת ממש מגמת ירידה. חלק מהשביל הוא אדמה מהודקת נוחה לריצה ויש קטעי מעבר על כביש, שם נראו לפרקים עוברים ושבים שעמדו ועודדו.
כאשר רצתי את הקילומטר החמישי הופיע מולי כבר הרץ הראשון, לנרד שפונאר, שכבר הכרתי אותו באופן אישי בחנות הריצה שפתח בברלין. לני ניצח את המירוץ בתוצאה של 42:58, בחישוב קל הוא רץ כל קילומטר ב- 3:08 דקות בממוצע. אחרי המרוץ הבנתי ממנו שהוא שיפר את התוצאה שלו על המסלול בדקה שלמה משנה שעברה. כיף לפגוש, אפילו במרוץ הקטן והצנוע ביותר, רצי עילית. השיא של לני ב- 10 ק"מ הוא 29:40 דק'.
גם אני זכיתי לכבוד המגיע לי בסיום. הקהל עמד והריע לי והכרוז גימגם את השם שלי. "דפנה שאו אוו פום יזראל" או משהו כזה. קיבלתי מדליה ושתיתי כוס תה חם. את טקס הענקת הגביעים ערכו למרגלות הפסל המפורסם של האריה השואג ברחבת הסיוםזינוק. להקת המעודדות עמדה כתפאורה והמנחה הזמין תחילה את חמשת הנשים הראשונות. כל אחת קיבלה בתורה שאלה, מעין ראיון על מהלך הריצה וכו'. כך גם נעשה לחמשת הגברים הראשונים, כאשר חמשת הראשונות עדיין עומדות למרגלות הפסל. בסיום, הם עשו תמונה קבוצתית, כל עשרת הרצים המהירים ביותר, להקת המעודדות ומארגני המרוץ. היה מדהים לראות שהקהל היה מרותק והעניק את הכבוד המגיע לרצים המהירים.
לאחר מכן חילקו את שאר הפרסים למנצחים בשאר הקטגוריות. בזמן הזה הלכתי לצפות בתוצאות שכבר היו תלויות על גב אחת המשאיות. בזמן שצעדתי מהפסל ללוח התוצאות המאולתר עברתי בין הקהל. רובו כבר היה עם בירה ביד ועם הנקנקייה המפורסמת. הריח של הבירה והבשר המתבשל השתלט על האוויר. חלק מהרצים ישבו בתור וחיכו לעיסוי שניתן חינם, והיו כאלה שפתחו את הצידנית שהביאו עימם וישבו לאכול.
תוך כדי כל זה היו צחקוקים מדי פעם למשמע הבדיחות של מנחה הטקס שלצערי לא הבנתי.
המסקנה העיקרית שלי מהמרוץ הותיק (כבר 19 שנים) הייתה שלא צריך להשתגע. הפשטות והפרטים הקטנים הם החשובים. אולי היה אפשר לצפות ממרוץ ותיק שכזה להיות יותר מודרני או מתקדם, אבל זה היה היופי שבו. הכל היה בזמן, כל מה שצריך שיהיה כדי שהמרוץ יצליח היה. סימונים, מים, פרסים, דיוק בזינוק. אולי מה ששינה הכל היו האנשים והאווירה, כל מי שבא הגיע בשמחה, לרוץ וליהנות ולתת כבוד למנצחים. כולם עוד נשארו שם שעה ארוכה בפיקניק ההמוני שנוצר, ואני יודעת שאם לא היה מתחיל לרדת גשם זה היה נמשך עוד.
 
