מאת:דפנה שב
הצורך לעקוף אישה על מנת לזכות בעוד רגע של תהילת גברים וסיפוק הכיבוש לא מובן בעיני דפנה שב, אבל כנראה שאלו הם גברים. גם נשים זקוקות לעיתים לעקוף כמה גברים כדי להרוויח ניצחון קטן של נשיות.
מוזר, האם ניצחון נשי כזה הוא לא אקט גברי?
דפנה לאחר אימון במועדון רצי רמת השרון (מותחת את הארבע-ראשי) צלם: אמיר כהן
"קילו אחד את לא צריכה להוריד!", צעק גבר מתוך מכוניתו כשידו מונחת על החלון הפתוח ואוחזת בסיגריה. "את יותר רזה מאישתי, נשבע לך!", הוא המשיך לצעוק. אני חייכתי והמשכתי לרוץ על המדרכה, אבל כעבור דקות אחדות התמלאתי בכעס. המחשבה שכל פעם שמישהו רואה אישה רצה הוא מיד חושב שהיא בדיאטה, נראתה לי פשוט לא מוצדקת. יכולתי לרוץ בחזרה לרמזור ולהסביר לגבר ההוא שיש נשים שמתאמנות לשם העניין עצמו בלי קשר לדיאטה אבל ידעתי שאין טעם לנסות להסביר.
פעמים רבות בעבר רציתי להסביר אבל גיליתי שמשהו בבסיס פשוט לא בסדר. אולי זה באשמתנו, הנשים, ואולי זה באשמת הגברים, אבל הנה עוד מקרה של מלחמת מינים שלא זכור מתי החלה וזו הפכה לעובדה – אישה רצה זה עניין. בעיקר אם יש גברים בסביבתה. אם זה לא יהיה גבר ברמזור זה יהיה גבר שרץ הרואה אישה מרחוק ומגביר את הקצב כדי להגיע אליה. מהרגע בו הבחין הגבר בשיער המתנפנף ברוח, בוודאי חשב לעצמו, אישה לפני? אין סיכוי!
הצורך לעקוף אישה על מנת לזכות בעוד רגע של תהילת גברים וסיפוק הכיבוש לא מובן בעיני, אבל כנראה שאלו הם גברים. אני לא יכולה להטיח הכל בהם, כי גם אנחנו זקוקות לעיתים לעקוף כמה גברים כדי להרוויח ניצחון קטן של נשיות. מוזר, האם ניצחון נשי כזה הוא לא אקט גברי?
"החצאית הוורודה שלך משכה אותי כל המירוץ". אמר לי פעם מישהו אחרי תחרות. חשבתי לעצמי מה יותר גרוע, העובדה שהוא הביט בישבני במהלך קילומטרים על גבי קילומטרים או העובדה שהרצון שלו לשמור על קצב היה טמון בעובדה שאשה רצה לפניו והוא פשוט היה חייב לא להגיע הרבה אחריה. אני כהרגלי חייכתי והלכתי לדרכי אבל הרגשתי גאווה גדולה שהרי בדף התוצאות השם שלי יהיה רשום לפניו, ודווקא הוא שכן נלחם, כביכול בי, הובס.
כשאנחנו רצות ביחד, רק בנות, הדברים נראים קצת אחרת. למען הדיוק זה בעצם די אותו דבר כמו לרוץ לבד, כי תמיד יגיע הגבר שרץ מאחור ויהיה חייב לעבור, אבל הדימוי הוא אחר. מראה בנות שרצות נתפס כפחות רציני. כאלו שרק יצאו לסיבוב בפארק, לשיחת אחר-צהריים קצרה בבגדי ספורט כאלו שלא מהוות מטרד לגברים נוטפי הזיעה מסביב. אבל המלחמה נמצאת שם בפנים ומחכה שמישהו ילבה אותה. "בואי נעקוף אותו", אני אומרת לחברה. משימה שנראית מאד פשוטה מתבררת שלא. הזכר הבחין במתקפת הבנות והוא- לא ייתן. לפעמים אנחנו מצליחות ולפעמים לא. כשאנחנו מצליחות אנחנו מרגישות את הנשיות שלנו קצת יותר גברית ושלא אנחנו מתנחמות בעובדה שנשים פשוט פחות מהירות מגברים.
העובדה הזו אולי קשה לקבלה אצל גברים מסויימים והיא שורש העניין בכל המלחמה הדמיונית והלא דימיונית הזו. כי כאשר צצות ביננו כמה יוצאות דופן מיד מתארגנים הגברים מסביב לצאת למערכה.
אין לי בעיה עם מלחמה, אבל אם נהיה יותר מדוייקים אז מדובר פה בתחרות. ותחרות בעיני היא דבר חיובי.
גיליתי שאם אני רצה עם גברים, זה באמת הרבה יותר קל, בייחוד אם הם רצים בקצבים שלי. אבל גם אז אני יודעת שזה אף פעם לא הסוף של הסיפור. אבל לפחות יש לי קצת שקט שהגברים רצים לצידי: אף נהג לא שורק לי או צועק ומזכיר את אשתו.