מאת:אור
"הליבה שלך קורסת" אני שומע את המאמן גוון אומר כשאני שרוע לרוחב המסלול באצטדיון הדר יוסף, מבצע את הגרסה שלי לשכיבות שמיכה. עשרים שכיבות שמיכה על שתי דקות איחור, עשר על כל דקה. לרוחב המסלול, כך שעבור הרצים האחרים אני מהווה בו זמנית מכשול שהם צריכים לעקוף ואתנחתא קומית בדרך לסיבוב הבא, וזאת מבלי להזכיר את אלמנט ה"יראו ויראו".
"הליבה שלך קורסת" אני שומע את גוון אומר ואני מתבונן לצדדי על המסלול, מחפש את הכור הגרעיני שהגיע לאימון, להחליף איתו מבט של הזדהות. להפתעתי אין שום כור בסביבה, ולא נותר לי אלא להסיק שהליבה שקורסת היא שלי. עכשיו נותר לי רק לברר מהי הליבה, לגבי הקריסה שלה אין לי ספק שגוון צודק. "ליבה קורסת?" אני שואל את גוון, "מרכז הגוף, הבטן שלך, קורסת" הוא משיב (אני לא זוכר אם זה היה קורסת פנימה או החוצה אבל קורסת ללא ספק היה שם). זהו רגע מאכזב עבורי, שכן לעניות דעתי יכולתי בביצוע שכיבות שמיכה השתפרה מאוד מאז שהתחלתי להתאמן. ב"השתפרה מאוד" אני מתכוון לעובדה שאני מצליח להשעין את כל משקל גופי על ידי למשך כמעט עשרים תנועות, תוך כיפוף המרפקים ויישורם. שאר הגוף מקבל צורה קעורה, כמעין גשר חבלים רפוי ולא מתוחזק על נהר נידח במיוחד באמזונס. אני מבין שהביקורת של גוון מתייחסת למנח זה, ובעיקר לנטייה של הבטן שלי להשתלשל תחת הגוף בזמן ביצוע התרגיל, דוברת את כמיהת הגוף כולו אל הארץ המובטחת, היא הרצפה. אני זוכר שבעבר נאמר לי ששכיבות שמיכה קשורות בבטן, אבל אני חייב להודות שחשבתי שמדובר בנטייה של הדוברים להתבלבל בינן לבין אחותן כפיפות בטן ולא ייחסתי לדבר חשיבות. "אתה חייב לחזק את שרירי הבטן שלך בשביל הריצה" גוון מוסיף אחרי כשאני מתחיל להתרחק על המסלול. "ריצה זה עם הרגליים" אני אומר לעצמי "עם הבטן מעכלים אוכל טעים" אני משנן לעצמי את משפטי היסוד של הקיום שלי.
למחרת היום אני פותח את המחשב להתעדכן בפרטי תכנית האימונים השבועית שכתב לי המאמן, ושם, בפעילות המתוכננת ליום שני מופיע הדרישה לביצוע שני סטים של תרגילי core, כלומר ליבה, עם הפנייה לתמונות הדגמה, המלוות בהסברים באתר. בתמונות מופיע גברבר כבד גוף, ואי לכך מעורר סימפטיה, בשורה של תרגילים. בתחילה הוא על גבו משעין את רגליו כנגד קיר, מבצע מעין עליות קטנות, אחר כך בלי הקיר, ובהמשך על ארבע מותח בכל פעם גף אחרת, אחר על צידו ועוד ועוד. ליד התמונה מופיע תיאור התרגיל, שכולל תמיד גרסה של המשפט "keep your abdominal muscles tighten", ובתרגום לעברית "שמור על שרירי הבטן מכווצים". כתלמיד חרוץ של הרב שילון אני עוקב אחרי התמונות, משתדל שרגלי יהיו בזווית כמו של השמנמן בתמונות, משעין את המשקל על ידי כמו השמנמן, אבל מהמשפט הנוגע לשרירי הבטן אני מתעלם, שכן אותם לא רואים בתמונות. הרעיון של שליטה על שרירי הבטן זר לי. אני מכיר בקיומם בזכות כאבים שאני חש ולמדתי לזהות אותם אחרי פעילויות מסויימות, אבל בכך מסתכמים יחסינו הרחוקים, איני מניח שאני יכול לשלוט עליהם יותר משאני שולט על הכבד, הכליות או הטחול שלי. למסכת ההכחשה צירפתי גם את העובדה שהמשפט הנוגע לשרירי הבטן חוזר בוורסיה זו או אחרת בכל התרגילים. נתון זה סייע לי להתייחס אליו כסוג של ברכת דרך צליחה, משהו בסגנון "תשמרו על מצב רוח טוב", ולא כהוראה בעלת מובן ביצועי אמיתי. היתה זאת חוויה משונה לעקוב אחרי השמנמן, אני עושה הכל כמוהו ובכל זאת מרגיש שמשהו לא קורה, התרגילים לא מייצרים שום תחושה של מתיחה מעבר לתחושת הכובד של גופי כשהוא נשען על מפרק כף היד, וחוויה כללית של שיעמום. ביום שלישי בבוקר פגשתי את המאמן שילון באצטדיון, עם סיום האימון ניגשתי אליו וסיפרתי לו על החשדות שלי כי משהו רקוב בתרגילי הליבה, ושהשמנמן עומד בראש הקנוניה. המאמן פתח בתחקיר מקיף שהסתיים כבר אחרי השאלה הראשונה "אתה מקפיד ששרירי הבטן יהיו מכווצים?".
ביוון העתיקה ציורי גוף האדם נהגו להבליט מאוד את הגפיים, כלומר הסכימה המקובלת היתה של אנשים עם ידיים גדולות ורגליים גדולות, כאשר מרכז הגוף והראש קטנים באופן יחסי. יש חוקרים הטוענים כי יחסי הגודל משקפים את יחסי החשיבות של האיברים השונים. באותו רגע עם המאמן הבנתי שבמובנים מסויימים אני איש העת העתיקה. אני מכיר בחשיבותם של הרגליים לריצה, אני יודע שגם לידיים שימושים שונים בחיי היוםיום, מעט פחות בריצה, ושאר הגוף הוא מבחינתי בחזקת נעלם, ובמיוחד השרירים אותם איני יכול לראות. אני מנסה להכיר בקיומם של שרירי הבטן, ולהאמין למאמנים שיש להם חשיבות בריצה, אבל אני לא מצליח להשתיק את אותו קול פנימי שלא מפסיק להגיד "ריצה זה עם הרגליים, עם הבטן אוכלים".
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: mailto:[email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.
