מאת:שי גולדלסט
מרתון פראג הסתיים שלשום והביא עמו סיפור אישי על חבורה ישראלית שכבשה את העיר פראג ואף ספקה הצעת נישואין בקילומטר האחרון של המרתון המפרך. יותר מ-5000 רצים השתתפו במרתון השנה, מזג האוויר היה חם ולא צפוי אך הקבוצה הישראלית ידעה לסיים בכבוד רב
שי במרכז מכופף עם חברי קבוצתו במרתון
חגיגת המרתון בפראג לא הספיקה לנו כאירוע בפני עצמו, אורן, חברנו לקבוצה, היה חייב להוסיף עוד התרגשות, וכמה התרגשויות אפשר כבר להכיל ביום אחד? ענת חייכה אלי בק"מ ה- 39 ורצה את הקילומטרים האחרונים לסיום, אורן ליווה אותה בדרכה על השטיח הכחול, שלף לפני קו הסיום טבעת והציע לה נישואין. שאלתי את עצמי, האם באמת חייבים לרוץ 42 ק"מ בשביל חתונה? אי אפשר להסתפק בשקיעה בים? מזל טוב לזוג צעיר.
הסיפור שלי התחיל בשדה התעופה בן-גוריון. זו הייתה טיסה שגרתית לחוץ לארץ, שעוד בשלב ה"צ'ק אין", עין מקצוענית בחנה מקרוב את כל האנשים הרזים במטוס שחגורים בשעון פולאר ונעולים בנעלי ספורט. כבר מההתחלה היו ניחוחות של התרגשות באוויר מלווים בריח חימום מגשיות האוכל של טיסת הצ'ארטר.
ביום התחרות היו על קו הזינוק כ- 5000 זוגות נעליים בצבעים ובדגמים שונים מלווים בגופיות, חולצות ומכנסיי-טייץ. כולם התייצבו כנחש אחד ארוך מאחורי קו הזינוק. צלילי מוזיקה ברקע ליוו את הכרוז שסימן על יריית הפתיחה. הרגע הגדול הגיע. אבל אז מסתבר, ששכחו להזמין שני עננים גדולים, את הסוג שעושה צל ומתמחה בריצות ארוכות. המארגנים ניסו להזמין בדחיפות עננים חלופיים, אבל כלום, יום ראשון הכל סגור ואין לנו צל. השמיים תכלת והשמש החזקה דווקא הזמינה אותנו ללכת לים.
הריצה התחילה והרגשתי מצוין. חשבתי לעצמי, בעצם היום אני חזק ואין צורך לחכות לק"מ ה- 25 בכדי להגביר את הקצב, במידה ויש כוח אפשר להתחיל להזדרז. בק"מ ה- 7 נשברתי והתחלתי להגביר יותר את הקצב. בלבי הייתה רוח שטות ותחושה שאין מה לדאוג ויהיה בסדר. בדמיוני ראיתי את דניאל ידידי במבט חמור סבר. מוזיקת הרוק שהתנגנה באוזניי, תחנות הרענון והחברים לקבוצה גרמו לי להרגיש שאני מתחיל לעוף. אור ידידתי עודדה אותי להמשיך וקיבלה נשיקה. יום מקסים, חשבתי לעצמי.
בק"מ ה-30, אמרתי לעצמי, "קדימה צריך ללחוץ על גז, הולך להיות לי סיום מרתון מצוין". הגברתי את הקצב ושמעתי את צעדי הרגליים כמשוחחות בינן לבין עצמן, ואומרות אחת לשנייה, "הוא בטח צוחק". הרגליים שלי הפסיקו לזוז. איימתי עליהן במתינות – טוב תנוחו עוד קצת, תכף ננסה שוב.
בק"מ ה-35, מהירות הריצה שלי ירדה, מזג האוויר החם טיפס ומצב הרוח שלי החל לשקוע. נלחמתי בעודי נזכר באימונים. הזכרתי לעצמי מדוע בעצם אני רץ וממשיך. הקצב המשיך לרדת, פתאום כל עליה קטנה מספרת סיפור לרגליים והמארגנים, שסוף סוף הצליחו להביא רוח מקררת הרכיבו אותה בכיוון הלא נכון ואנחנו מקבלים משבים חזקים ונגדיים.
בק"מ ה-39, התעצבתי, אך נלחמתי על הקילומטרים האחרונים. עקפתי כמה עשרות רצים שעצרו את ריצתם וצעדו ברגל. פתאום יד הייתה על כתפי, זו הייתה ענת שרצה לצדי. זהו, כבר הרגשתי בבית. עכשיו אני יודע שאני מסיים עד הסוף, אבל ענת המשיכה בלעדי ולא הצלחתי להדביק את הקצב שלה, רק רציתי לסיים.
בקילומטר האחרון חשבתי שעלי ללמוד שפות חדשות ולחדש את מלאי הקללות. התוצאה כבר לא הייתה מעניינת, רק סיום. בקו הסיום כבר קיבלתי עידוד מכל עבר, העיניים קצת התרגשו, חציתי את הקו ועצרתי. ההחלטה הכי קשה שלי מרתון הגיעה, איפה אני מתעלף? ליד כולם או בצד מוצל?
