מאת:דפנה שב

המרתון הכי קשה בחייה של דפנה שב הסתיים בבוסטון. אחרי אימונים רבים היא סיימה את המרתון כשהיא סובלת מכאבים בכול חלקי הרגליים. סיפורה האישי כולל את כל הפרטים הקטנים שהתרחשו בזמן הריצה. לפעמים אין הרבה מה לעשות ובשביל אהבה צריך לסבול

בבוקר המרתון דפנה כותבת זמנים על היד

התעוררתי בשעה חמש בבוקר כדי להכין את הציוד, לאכול ארוחת בוקר ולהספיק להסעת האוטובוסים לקו הזינוק. בוקר המרתון הגיע אחרי זמן המתנה ממושך. בלובי של המלון פגשתי את קייטי, בת ה-22. התחברנו מיד, למעשה היינו בעלות מספרים צמודים, לכן גם חלקנו את אותו ספסל באוטובוס תלמידים צהוב בנסיעה שנמשכה כשעה. שתינו היינו לבושות בבגדים ארוכים, ועדיין קפאנו מקור. כשהגענו לכפר האתלטים, שם העבירו הרצים את הזמן עד הזינוק. עשרות תאי שירותים ותור ארוך של אנשים היה הדבר הכי בולט במקום.

פעמיים עמדנו, אני וקייט, לתור לשירותים. אכלנו עוד בננה, שתינו עוד משקה איזוטוני ומהר מאד נתבקשנו להיכנס לאזור הזינוק. הזמן עד יריית הפתיחה עבר מהר מאד, לפתע התחלתי לחשוב על כל האימונים שעשיתי, הטיסה הארוכה, השבוע העמוס בחוויות בבוסטון עצמה. ההליכה לאזור הזינוק דרך הרחובות הצרים של הופקינטון נהפכה מיד לריצה קלה ואז נשמע קולו של הכרוז כשהוא סופר לאחור. איבדתי את קייט ויצאתי לדרך.

כמה דקות לפני הזינוק התחלתי להרגיש את השמש מבצבצת מבין העננים, השארתי את הטרנינג על הגדר ומהכפפות נפרדתי בק"מ הראשון. כל מה שאני זוכרת מהעשרה קילומטרים הראשונים זה שאמרתי לעצמי כל הזמן "אל תתחילי מהר". הצפיפות של האנשים בכביש הצר והמתפתל עזרה לי לשמור על קצב טוב ונוח.
ידעתי גם שהחלק הראשון של המסלול הוא במגמת ירידה אבל עדיין מדי פעם היו מן גבעות קטנות ששיבשו לי את הקצב. למרות הכל, עמדתי בזמנים כמתוכנן.

ככל שהתקדמנו נוצרו פערים בין הרצים והתחילו להופיע מעודדים בצדי הדרך. כל הזמן חשבתי, מתי תהיה קריאת "Israel" הראשונה. זה קרה אחרי שלושה מיילים. מהקילומטר העשירי עברתי למדידת מיילים, כיוון שסימוני הק"מ הגיעו כל חמישה ק"מ. למעשה, לא ממש ידעתי מה הקצב שלי, רק ידעתי שאני בקצב טוב. מה רע לך, חשבתי לעצמי, "חכי בסבלנות, הן תכף יגיעו", אמרתי בקול והתכוונתי כמובן לעליות הקשות שבדרך. קריאות ה"Go, Israel" הלכו והתגברו.

תושבי העיירות לאורך המסלול יצאו לנפוש בחצרות הבתים. ריח הברביקיו חדר לי לגוף. הילדים הקטנים הושיטו ידיים לקבל "כיפים", חילקו תפוזים וכוסות מים. אני הייתי בשלי, רוצה לשמור על הקצב. בנקודת החמש עשרה קילומטר ראיתי שעדיין הכל כמתוכנן. התחלתי להרגיש שמשהו מוזר קורה. לא ידעתי להסביר את זה באותו רגע, בדיעבד, פשוט התחלנו לטפס. מדי פעם הייתה ירידה קטנה אבל זה לא סימן את סיום העליות. השמש כבר התחילה לשרוף את הפנים והחלטתי לעצור ביותר תחנות ולשפוך מים על הראש.

לקראת הק"מ העשרים הגעתי לוולסלי קולג', הידוע בעידוד המיוחד של סטודנטיות. הן צעקו בכל הכוח ומעולם לא חוויתי עידוד שכזה. ידעתי שאמא שלי איפה שהוא לאורך המסלול. הייתי אמורה לפגוש אותה אחרי 10 ק"מ וכיוון שזה לא קרה, חיפשתי מדי פעם בקהל את דגל ישראל. בפנייה לרחוב וושינגטון אחרי כמעט 22 ק"מ לפתע שמעתי, "קדימה דפי, בוסטון שלך!". העיניים שלי התמלאו דמעות והרגשתי איך האנשים סביבי מביטים בי. האווירה הייתה מחשמלת. העידוד לא פסק לרגע אחד. כל הזמן בדקתי שאני שומרת על קצב אבל הרגשתי שהרגלים כבר מתעייפות. פתאום הופיע כאב בגב, אחר כך פתאום כאב לי הצד, אבל כל פעם שזה קרה אמרתי לעצמי, "ריכוז דפי, ריכוז, תנשמי, זה יעבור", והכאב חלף מעצמו.

אחת אחרי השנייה הן הגיעו, עלייה אחר עלייה. בסופה של כל עלייה שאלתי את עצמי, "זה הארט ברייק היל?" אבל לא ידעתי להחליט. איבדתי לרגע את מפת המסלול שהייתה לי בראש, אותו מסלול ששיננתי כל כך הרבה פעמים.

הגעתי אל קומונוולת' אוויניו. ידעתי שבק"מ ה- 35 העליות נגמרות. הרגשתי את רגליי כבר בוערות, וכל ירידה הייתה כואבת כמו העלייה. החום ששרר רק הציק לי יותר ויותר. החלטתי לעצור בכל תחנה בשלב הזה, לקחת משקה איזוטוני ומיד אחריו מים. ככה צברתי כוח מעלייה לעלייה. הרגשתי שאני מאבדת זמן אבל בתוך תוכי ידעתי שאני אוכל להשלים את זה בסוף. דאגתי לשלומם של רגלי, הכאב הלך והחמיר אך למרות זאת, הסתכלתי מעלה, לפסגת העלייה.

החלטתי לעצור בכל תחנה בשלב הזה

הגברתי את הריצה והתחלתי לעקוף רצים אחדים. אני לא זוכרת בדיוק מתי סיימתי את הארט ברייק היל, כי נראה היה שהיו מיליון עליות. גם אף אחד לא צעק לי, "יו ברוק דה היל!" המפורסם. הפנייה לרחוב צ'סנט- היל הגיעה ואז ידעתי. עכשיו זה הזמן!. עכשיו זה הזמן אליו מייחל כל רץ מרתון. עכשיו זה הזמן לחוות את המרתון במיטבו. עכשיו זה הזמן שלא יחזור שוב, ואם לא אנצל זאת יגיעו החרטות. היה זה הרגע שחיכיתי לו אחרי שלושה מרתונים, הרגע שאם אין מספיק מזל מתעייפים בשביל להילחם.

כאב הרגליים הפך לבלתי נסבל. הרגשתי שלא אוכל להחזיק מעמד, אבל אמרתי לעצמי, "שבעה קילומטרים דפי, זה יכאב עכשיו, זה יכאב גם אחר כך, אבל זה ייגמר מאד מהר". לקחתי נשימה עמוקה, לחצתי על השעון בסימון של ה-35 ויצאתי לריצה הקשה ביותר שידעתי עד היום. הירידות הגיעו אבל כבר לא הרגשתי כלום. רק לא לחשוב על הכאב, לחשוב על הזמן, לעקוף עוד איש, עוד קבוצה, רק להתרכז, מבט קדימה, לא על השעון, להרים את הרגל, לעבוד עם הידיים, לרוץ, לרוץ, לרוץ.

לא ביצעתי עצירות יותר, לא למים ולא לאיזוטון. הגעתי לרחוב בייקון. הקהל צעק ודחף, "לוקינג גוד יזראל!", ומישהו אחר צעק, "יוב גוט איט!". עברתי את נקודת הארבעים קילומטר ומעולם לא הייתי יותר נחושה. לא היה איכפת לי מה יהיה עם השרירים, רק הגברתי את הריצה, הנחתי לכאב, הוא לא שם באמת, חשבתי לעצמי.

לפתע ירדנו עם הכביש מתחת לגשר, הרגשתי את הארבע-ראשי שלי לא יכול לשאת את הכאב. רצתי בכל כוחי, אפילו שידעתי שקצב הריצה שלי הואט. פחות מקילומטר לסיום. העלייה מתחת לגשר הייתה קשה מנשוא. העפתי מבט קצר לשעון, חישבתי במהירות, ונתתי מאמץ אחרון. פניתי ימינה לרחוב הרטפורד ומיד אחר כך פניתי שמאלה לרחוב בוייליסטון. לפניי נגלה שובל ארוך ורחב של רצים וקהל. ממרחק מה ראיתי את קו הסיום. "את שם", אמרתי לעצמי, וניסיתי לעקוף עוד רצה. הקהל זעק ורעם. הבטתי מעלה על השעון הגדול שסימן את קו הסיום ועצרתי את שעוני. לא יכולתי לעצור את שטף הדמעות מעיניי. בוסטון אכן שלי.

בקו הסיום אי אפשר היה לעצור. המתנדבים כיוונו את הרצים להמשיך ולהתקדם. קודם הושיטו לי מים, אחר-כך כיסו אותי בגלימה כסופה וביקשו ממני להוריד את הצ'יפ. המתנדבים הורידו לרצים את הצ'יפים ואני חשבתי לעצמי, רצתי עכשיו את הריצה של חיי, אני לא צריכה שאף אחד יוריד לי את הצ'יפ. כואבת ותפוסה התכופפתי לפתוח את השרוכים והורדתי אותו. המתנדבת נראתה מופתעת והניחה לי על הצוואר את המדליה, "קונגרג'וליישן!",היא לחשה. לקחתי את התיק שמסרתי בזינוק והלכתי עוד חצי קילומטר למקום המפגש שלי עם אימי. הלכתי לאיטי כשאני משתדלת להתחמק ממדרגות, וחשבתי לעצמי, זה יכאב מאד היום, מחר, אולי גם מחרתיים, אבל לא איכפת לי, לפחות אין לי חרטות.

לאחר הסיום המרתון דפנה מחכה לאמא שלה

תודה מיוחדת לזהבה שמואלי ששוב "אשמה" בקיצוץ 7 דק' מהשיא שלי. לרצי רמת השרון שעלו איתי כל עלייה אפשרית בחצי שנה האחרונה. אתם אנשים מדהימים ויש לכם חלק נכבד בריצה המדהימה שהייתה לי.