מאת:אור
שלום, אני אור, אני פסיכולוג, ידעתי פעם שאני לא ספורטאי, היום אני כבר לא כל כך בטוח. השינוי התחיל ביום סתווי לפני כשנתיים וחצי. הייתי ישוב על הכורסא בסלון, חושב על המוות המתקרב, שכן חציתי בדיוק את גיל השלושים, ועל ההמבורגר עם הרבה צ'יפס ומיונז בו אני מתכנן להתנחם בארוחת הערב, כשלפתע נשמעו מהלומות מכיוון דלת ביתי. מבעד לחור ההצצה ראיתי את השכן התימהוני מהקומה מעל לבוש בבגדי התעמלות, עובדה שייחסתי לתמהונותו. השכן הציע שאצטרף אליו לריצה משותפת. לא נהגתי לרוץ, יתרה מזאת ראיתי בעצמי אדם שהינו בלתי כשיר לכל פעילות גופנית עוד משחר ילדותו אך מכיוון שתכננתי לאכול באותו הערב המבורגר עם הרבה צי'פס טבול בלא פחות מיונז, החלטתי להצטרף אליו על מנת להקל את תחושת האשמה, ובידיעה שזאת תהיה ריצה קצרה מאוד, שכן אני "לא ספורטאי".
אותה ריצה ראשונה הסתיימה אחרי שמונה דקות בהתנשפויות קולניות שלי וגבו ההולך ומתרחק של השכן, אבל למעשה היא נמשכת מאז ועד היום. אחרי הריצה הראשונה באו ריצות נוספות, הרי המבורגר אחד לא משביע לאורך זמן. אז העמיד לנו השכן מטרה בלתי ריאלית בעליל לרוץ עשרה קילומטר במרוץ עין גדי מספר חודשים מאוחר יותר. אחרי שרצתי עשרה קילומטר העניינים הידרדרו, כשנמסרתי להשגחתו של המאמן רן שילון. המאמן קבע שבתוך כשנה ארוץ מרתון, מצידי קבעתי מייד כי מדובר באדם שבוחן המציאות שלו לקוי במידה חמורה, ורק מכיוון שכפסיכולוג אני מיומן בהאזנה חסרת פניות לרעיונות המוזרים ביותר לא גיחכתי בפניו. כשסיימתי את מרתון פאריז שנה אחר כך, (מסע שאת קורותיו תוכלו לקרוא בקישור זה)
המצב החמיר עוד יותר, המאמן בא עם הרעיון שאלמד לשחות חתירה, הסברתי לו שעם כל עודף החזון שלו, יש הבדל ברור בין ריצה ושחייה, לרוץ אף פעם לא רצתי קודם לכן, בניגוד לכך בשחייה, שורת מורי השחייה המאוכזבים שהותרתי מאחורי בילדותי יכולה ליצור שרשרת אנושית שתקיף את הכנרת. כשסיימתי לצלוח את הכנרת בחתירה, נוכחתי שבוחן מציאות תקין היא תכונה שמעורכת בימינו יתר על המידה. (את דרכי המימית תוכלו לקרוא
כאן).
כשהסתיים הקיץ אני כבר חיפשתי את המאמן, כמו נרקומן את סוחר הריגושים שלו. המאמן הודיע לי שהגיע הזמן לתרום משהו לחברה. "אתה תהיה הפייסר של הארבע ורבע בטבריה" הוא אמר, משפט שבתרגום לשפת בני האדם אומר "בעשרה בחודש ינואר הקרוב, תשתתף במרתון טבריה, ותסיים את הריצה בארבע ורבע שעות, תלבש על גבך חולצה זוהרת, ומי שחפץ לרוץ בקצב זה שאינו מהיר אך מתאים למתחילים יוכל לרוץ איתך". הרעיון שאני אשמש כמוביל לרצים אחרים נראה מופרך, אך בעשרה בינואר השנה יצר עבורי את אחת הריצות המספקות שהיו לי ( על הדרך למרתון טבריה בתפקיד הפייסר תוכלו לקרוא
כאן).
אחרי מרתון טבריה היו לי תוכניות אבל משהו בהנעה שלי לבצע אותן דעך, הייתי צריך הפוגה "למצוא את הרצון מחדש" קרא לזה המאמן. שלושה חודשים חיפשתי את הרצון לרוץ ולאחרונה מצאתי אותו בפאריז.
זה לקח יותר זמן משחשבתי, ועונת המרתונים בדיוק הסתיימה, מוטרד חזרתי אל המאמן. "מטרות קטנות זה מה שאתה צריך עכשיו" הוא אמר לי. מסתבר שכמו בחיים גם בריצה אי אפשר לדלג כל הזמן משיא לשיא, ובכל זאת על מנת לשמר את הרצון צריך להציב לעצמך יעדים, להשיג את חלקם ובאחרים להיכשל ובכל מקרה להמשיך הלאה. המאמן סימן לנו כמטרה ראשונה את המהירות, ואחריה יהיו כנראה נוספות. אני כבר יכול להרגיש את האוויר אוזל מהריאות, ובאופן מוזר אני שמח על כך.
