מאת:שחר תמיר

בחצי מרתון שהתקיים בעין גדי, בין כל המשתתפים והקהל מסתתר
סיפורו האישי של שחר תמיר- רץ עיוור שאינו יודע גבולות
שרץ לראשונה בחייו חצי מרתון

שחר (ימין) בקו הסיום בפעם הראשונה בחצי מרתון ביחד עם רן

"הספור הבא שלך הוא מרוץ חצי מרתון", אמר לי חזי רול, בזמן שארז את אופני הטנדם עליהם רכבנו. במסע 'רוכב ישראל' האחרון הוא רכב מלפנים ואני אחריו. זה נראה לי כמו חלום שרחוק ממני לפחות בעוד מספר שנים. משקל העודף בגופי והחורף הקר נאספו יחד עם נשמתי אל תוך הפוך החם. "מה אתה חושב כל כך?", חזי אמר והוסיף, "אם תתאמן מספיק תעשה את זה בזמן של שעתיים".

"אין סיכוי", עניתי. לאחר שלא רצתי מספר שנים, והמרחק הגדול ביותר שרצתי היה 12 ק"מ, אין מצב שאני עושה את זה. "תפסיק לבלבל את המוח ותתחיל להתאמן, אתה תראה שתעשה את זה כמו כלום", אמר חזי.

התחלנו להתאמן, כשאנחנו קשורים בפרק היד ברצועת גומי קצרה. סיכמנו על סימנים ברורים כדי שתהיה בינינו הבנה בזמן הריצה. האימונים הראשונים היו קשים מאד, אך הריצה באוויר החופשי על חוף הים, הייתה נעימה לי הרבה יותר מן הריצה על מסלול הריצה שבחדר הכושר, אותו נטשתי לטובת תחומי ספורט אחרים לפני מספר שנים. באימונים הבאים כבר זרמו לי הקילומטרים מתחת לרגליים. פארק הירקון והטיילת לצד חוף הים גרמו לי לתחושה טובה בזמן הריצה.

חודשיים לפני המרוץ אחרי אימון טמפו מתיש הציע חזי למצוא רץ חזק ממנו שימשיך איתי את האימונים. הוא ביקש מרן לוי שילווה אותי עד המרוץ. רן הוא רץ ותיק ומתנדב ב'אתגרים', אך הסיבה ששמתי מבטחי בו וסמכתי עליו בעיניים עצומות זה בגלל שהוא אחד ממלוויו של בזה נבבה, רץ המרתון האולימפי העיוור.

מספר ימים לפני המרוץ החל לעלות אצלי סף ההתרגשות. חשבתי על אותם רגעים חגיגיים שהכרתי ממרוצים קודמים בני 10 ק"מ, בהם השתתפתי ביחד עם דודי ישראל, נזכרתי באדרנלין שזרם בגופי.
הפעם זה הולך להיות כפול!

יצאנו מתל אביב בשעה חמש בבוקר. הדרך לעין גדי עברה מהר והגענו כמעט ראשונים. קול רעמם של המתופפים מברזיל הציף אותי באנרגיות הראויות למעמד והמקום שנמצאתי בו. פרק יד שמאל שלי נקשרה לידו הימנית של רן, והמתנו ליריית הזינוק. "אל תדבר כדי לא לבזבז כוחות", אמר לי רן בתחילת הריצה. חזי רץ לפנינו ופילס לנו דרך בין הרצים האחרים. רן ספר את הקילומטרים וחישב את הזמן היחסי. למה הוא עושה לי את זה? חשבתי, בלי לדבר.

הקילומטרים הראשונים בתחילת הריצה תמיד קשים לי יותר. הפעם נוספה גם התרגשותי, שלא עשתה לי חיים קלים בכלל. חזי לקח עבורנו את בקבוקי המים בנקודות החלוקה, שתינו ושפכנו על עצמנו כדי להתקרר. המים הקרים נתנו לי כוח ולאחר הקילומטר השביעי הגברנו את הקצב. לפי חישוביו של רן היינו במהירות – 5 דקות ו- 50 שניות לקילומטר, מה שיביא אותנו אל קו הסיום בזמן של שעתיים לערך.

לאחר עשרה קילומטרים וג'ל אחד שחיזק אותי, הרגשתי חזק יותר. הקשבתי לצעדי הרגליים שטופפו סבבי. מידי פעם שמו לב לכך שאיני רואה, מחאו כפיים וקראו, "כל הכבוד!". בקילומטר האחד עשר, חזי עדיין רץ לפנינו ופילס לנו את הדרך בין הרצים, אך על פי נשימותיו הרגשתי שעוד מעט הוא ירד בקצב וימשיך לבד מאחורינו. אחרי הקילומטר ה- 12 חזי נותר מאחור, הוא ברך אותנו בכל ברכות ההצלחה האפשריות.

רן ואני הגברנו את קצב הריצה, ועל פי חישוביו בקילומטר ה- 14 אנו עתידים לסיים את המרוץ בזמן של שעתיים בלבד. "יופי שחר! אתה חזק, ואנחנו בקצב טוב מאד", צעק לי רן כשחלפנו על פני קבוצת רצים שמחאו כפיים וקראו בקול, "כל הכבוד". בקילומטר ה- 16, כבר הרגשתי את גופי מתחיל להיחלש, ובקילומטר ה- 17 שפכתי את כל תחולת בקבוק המים על הראש, כדי להתקרר מעט. "אתה חזק! ואנחנו בקצב טוב", צעק לעברי רן. "אל תדבר כדי לא לבזבז כוחות!", צעקתי חזרה לרן והרגשתי שאני כבר מתחיל להיחלש יותר.

בקילומטר ה- 18 חשתי את במשבר מתקרב. עכשיו זה לא הזמן לפרוש, חשבתי לעצמי. את שלושת הקילומטרים האחרונים התעקש רן להמשיך בקצב גבוה, תוך שהוא מעודד אותי וקורא בקולו, "אנחנו מסוגלים לסיים גם בפחות משעתיים. אנחנו שתי פסיעות מהסוף". בקילומטר האחרון חושיי התערפלו ואפילו לא יכולתי לחייך, שלא לדבר על כל תגובה מילולית אל הקהל הגדול של האנשים הטובים שחיכו לפני קו הסיום ומחאו כפיים לרצים.

אני מנסה לשחזר תוך כדי כתיבה את התגובות החמות של הקהל אלי ואל רן מספר מטרים לפני הצליל הגואל של קו הסיום. מספר רצים שהגיעו אל הקו, אולי חצי שנייה לפני, השמיעו את הצליל. כששמעתי את הצליל, כמעט התפרקתי אל תוך עמוד שער הסיום. שעתיים ועוד 59 שניות, הייתה תוצאת הסיום שלנו . החוויה הייתה מיוחדת, לדעת שעשיתי את זה! זו הרגשה נפלאה. לאחר רחצה בספא ומקלחת טובה סיימנו בארוחה במסעדה.

מכאן אודה לכל מתנדבי עמותת אתגרים שמובילים אותנו אל החופש האמיתי, אני מאחל הצלחה רבה לכל הספורטאים, בכל ענפי הספורט.

מוקדש בתודה רבה לעמותת "אתגרים"