מאת:שי גולדלסט
בדקתי בוויקיפדיה, התנ"ך של החילוניים, את ערך "התמכרות"
כי אולי לא רק חזרתי
בתשובה, אולי אני מכור?
על פי הבריאות העולמי ארגון הבריאות העולמי
, התמכרות קיימת כאשר מתמלאים שלושה מתוך
ששת הקריטריונים הבאים:
1. תשוקה עזה או דחף כפייתי ליטול את החומר או לבצע את הפעילות שאליה האדם
המכור.
2. קושי בשליטה על כמות וזמן צריכת החומר או קושי בהגבלת זמן הפעילות
הממכרת.
3. הופעת תופעות גופניות כאשר לא משתמשים בחומר או כאשר לא מבצעים את אותה
פעילות (תופעות גמילה).
4. התפתחות סבילות לחומר, במובן זה שדרושה כמות הולכת וגדלה של החומר כדי להשיג את
אותו האפקט או לחילופין צורך בפעילות ממכרת מוגברת.
5. הזנחה של הנאות ושל תחומי עניין אחרים בשל השימוש בחומר או הפעילות
הממכרת.
6. התמדה בשימוש או בפעילות למרות מודעות המשתמש שהדבר גורם לנזק.
יצאתי לחופשת טיול לשבועיים וקצת שכללה 3 ימי לימוד סנואובורד בקולרדו וטיול קצר
בדרום אמריקה, ארגנטינה. (ד"ש חם לדניאל ושירי שמבלים עכשיו בארץ הקסומה
הזו).
שאלתי את דניאל לפני הטיול איזה אימונים אני אצטרך לעשות בחו"ל על מנת לשמור
על הכושר ודניאל הפתיע: "לך תנוח זה הכי חשוב ותאכל הרבה". איזה כיף. יש לי אישור
מהרופא להתנהג בצורה לא אחראית לשבועיים וחצי. דניאל גם הסביר לי את חשיבותה של
המנוחה, ועל הכאבים ברגלים שבטח יחלפו להם בעקבותיה. כתלמיד מסור התכוונתי לציות
מלא, אבל בכל מקרה שמתי לי את הנעלי ספורט הישנות בתיק שאולי ישמשו אותי להליכה .
(כן, בטח…)
עצירה ראשונה: דנוור קולרדו, וייל. אחרי אין ספור שעות טיסה, ונסיעה ממושכת
בהרים הגעתי לוייל , אתר סקי מהפורסמים בארצות הברית, שם תכננתי הכרות אינטימית עם
הסנואובוארד (אז עוד לא ידעתי עד כמה). אחר הצהריים קפואים למדי ותוך כדי נסיעה
אני מפנים את כמות הקור מחוץ לרכב הלא ממש מחומם אל מול לבושי הישראלי (סגנון
"יהיה בסדר…") והצנוע.
הגעתי למלון והדבר הראשון שעשיתי זה לשחרר את נעלי הריצה מהתיק טיולים, בגדי ספורט
קצרים ולצעוד לחדר כושר. הבנתי שבחוץ בקור של מינוס 17 מעלות אני לא הולך לנשום
ובטח לא לרוץ. אז נכון שדניאל אמר לנוח, אבל הרגשתי שאני חייב לזוז. הנעליים חייכו
לעומתי כמו גולדן שמראים לו רצועת הליכה. 10 דקות אחרי הצ'ק-אין למלון אני כבר
צועד לחדר כושר ושומע את הנעליים מאוכזבות, כי חדר כושר זה לא הדבר האמיתי. ניסיתי
לרוץ על מסילה ולצפות במשחק פוטבול קולני כמו חבריי האמריקאים, אבל הגוף התאכזב
ממני, איך אפשר לרוץ ולהשאר במקום וגם להנות מזה? לקח לי 20 דקות לפרוש בעצב
ולהבין שההתמכרות שלי חזקה ויש לה תנאים, אני צריך מרחבים, נוף משתנה. אני צריך את
הדבר האמיתי.
בהמשך הסוף שבוע הייתי עסוק פחות בריצה ויותר בפעולות בסיסיות של נשימה, צעידה
וישיבה אחרי סדרת מפגשים עוצרי נשימה עם השלג…מפגשים שהיו מזכים אותי במכונית של
יגאל שילון מפספוסים
עצירה שנייה: ברילוצ'ה, ארגנטינה. כשנוסעים לטייל לבד, לפעמים אחרי טיסות
ארוכות ומוניות זרות ליעדים ומלונות לא מוכרים, יש איזה גוש בבטן ובגרון שמלווה
בעיקר בסביבה חדשה. אז עשיתי מה שאני יודע, נוהל הרגיל, צ'ק אין ו 5 דקות אחר כך
הולכים לרוץ אני והנעליים שלי. הפעם יש 20 מעלות בחוץ הרים מושלגים ואגמים
מדהימים, נוף של ציורים. אני 10 דקות בעיירה הזו ומתחיל לתור אותה ברגליים, לסמן
מקומות מפתח (הכל קשור לאוכל…) חנויות בגדים, רחובות ראשיים, חנויות גלידה
ושוקולד, פאבים מרכזיים. הפעם הריצה שונה, 40 דקות בקצב איטי שמייצרים חיוך
שמתפשט, רוגע, הגוש בגרון נעלם וכבר אני וברילוצ'ה נהיינו חברים. היא כבר יודעת
שאני אבוא גם מחר לרוץ אצלה. אחרי הריצה המקום כבר לא מאיים, נהיה חבר, חצי
מוכר.
היו עוד עצירות בארגנטינה ועוד ריצות וכך למדתי שלכל אחד יש הרגלים משלו כשהוא נמצא
בסביבה לא מוכרת וחדשה, איך עושים את המקום לבית, אפילו לתקופה קצרה. הריצה נהייתה
כלי שלי שבעזרתו אני מתיידד עם העולם. מעכשיו ריצות קלות במקומות חדשים אני מכנה
"ריצת התיידדות". זה הדבר האמיתי, ריצה בטבע, ריצת התיידדות. זה מה שאני
צריך.
למרות שדניאל ביקש שאני אנוח, כמעט עשיתי כמצוותו. מחר אימון ראשון אחרי 3 שבועות
נטולי אימונים. ימים של חופש וטיולים. קצת מפחיד.
אזהרה לציבור הנוסעים והמטיילים: שוקולד, יין, גלידה, אמפנדס, בירה, אסדו ואלפחורס
אינם תורמים לכושר הגופני כפי שמקובל לחשוב.
תמונות מהטיול בארגנטינה וקולורדו שצילמתי:
ברילוצ'ה ארגנטינה
הקרחון המתנפץ ארגנטינה
וויל קולורדו
וויל קולורדו
לגונה השחורה, ברילוצ'ה
קרחונים שייט
