מאת:אור
מגיע הרגע בו אתה מבין שאין לזה סוף, לפחות כל עוד הגוף לא הכריז עליו. ההבנה שאין טעם להשלות את עצמך שיש מטרה סופית, שיש אתגר אחרון שאין מעבר לו, וקבלת העובדה שכל מה שחשבת שהן מטרות הן למעשה רק תחנות, עצירות לרגע לפני ששוב ממשיכים. המרתון ואחריו לימודי השחייה, נראו כל אחד כפרויקט שביום בהיר יגיע אל סופו, שיושלם במאמץ רב ולאחריו תבוא רגיעה, תקופה של שקט אחרי מאבק עיקש.
אז הושלם הפרויקט הראשון, ורצתי ארבעים ושניים קילומטר, ובפעם השנייה הסתיימה תקופת לימודי החתירה וצלחתי את הכנרת, ואני מגלה שהדרך הפכה להיות חלק ממני. במקום תחושת סיום הופיע רק תאבון הולך וגובר. "אתה מכיר את עצמך", אני אומר לעצמי, "אתה רוצה להיות רגוע, לסיים דברים ואחר כך לנוח", ואז אני מגלה שבעצם אני מקווה לדברים אחרים. לאותה הוצאה מאיזון, לאתגר שנראה מאיים, זר ושונה מספיק כך שיענה על תובענותה של מפלצת היצר המתעוררת. בשנה וחצי האחרונות המאמן שילון אחראי להאכיל את המפלצת הזאת שהתמקמה בתוכי. הגור הקטן שמצא השכן ברחוב ומסר לי לאימוץ, גדל תחת ידיו של המאמן והפך למפלצת רעבתנית לתפארת.
בתרבות הסינית ה"דרך", שמכונה "דאו" (ומכאן דאואיזם), היא המונח המרכזי, מקבילה בחשיבותה לאלוהים בתרבות המערב. יש אופני התייחסות שונים אליה, אבל בכולן היא מהותית. יש משהו מתעתע ברעיון הדרך, האם הדרך קיימת כשלעצמה או שהיא תוצר של ההולך בה? במקרה שלי, במשך תקופה ארוכה הייתי משוכנע שהדרך היא של המאמן, ואני רק צועד בה, לפעמים רץ, ולאחרונה גם שוחה. עתה אני כבר פחות בטוח בכך.
אחרי ריצת המרתון חשבתי רק במונחים של כיבוש עוד ועוד טריטוריות לא נודעות לי על האדמה ואז המאמן זרק אותי למים. הפעם, כשנקבעה הפגישה התקופתית שלי עם המאמן למחשבה על ההמשך, כבר באתי מוכן. שכן לצירוף ריצה-שחייה יש המשך מתבקש, שלא מעט ממכרי חשבו שהעדר ההכרזה שלי עליו מבעוד מועד היא בבחינת הכחשה ותו לא.
פגשתי את המאמן בבריכה לרענון של תנועות החתירה , שנוטות להתעפש אצלי במהירות. נדמה שאם בריצה עוד האמנתי בקיומן של מטרות סופיות, הרי בשחייה האינסופיות כבר היתה לחלק אינטגרלי מהתהליך. שלושה חודשי לימוד וחיים שלמים של שיפור הסגנון. עם זאת היה ברור כי זה סופה של תקופה, שהעתיד שוב בפתח, שמפלצת השינויים שוב רעבה. היתה לי תחושה שאני יודע במה המאמן עומד להאכיל אותה, חיפשתי איזה צמיג גומי, שבב פדל או זיז של גלגל תמסורת. ציפיתי שיביא עימו חבילה די גדולה שממנה יבצבצו חלקי מתכת מבהיקים. אך המאמן שלף חבילה קטנה, שלא תאמה את הציפיות. המפלצת נהמה בתהייה מודאגת. "אלה כנראה אופניים מאוד מתקפלים" ניסיתי להרגיע אותה.
המאמן התחיל לקלף את נייר העטיפה, והעתיד התחיל מתגלה. לא אופניים מתקפלים אלא חולצה רגילה למדי למראה עם מספר על הגב. אז אמר המאמן "הגיע הזמן שתתרום משהו בחזרה לחברה", הבטתי בו בדאגה תוך שאני שולח ידי להגן על הכליות שלי מפניו.
בכל זאת מנוחה קצרה מתבקשת עכשיו ובעוד שבועיים, אחרי חופשה קצרה, מהירות האור תשוב עם החבילה החדשה.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: [email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.
