מאת:דפנה שב
כששואלים את יעל זנקו בת כמה היא, היא אומרת 18. אולי זה ההומור העצמי, אבל בעיקר נראה לי שיעל מרגישה צעירה. והאמת, היא מקרינה כל כך הרבה אנרגיה שלא היתה מביישת אף בחורה צעירה וככה 47 השנים האמיתיות שלה בכלל לא מורגשות.
יעל זנקו
כשנסיתי לתאם את הראיון עם יעל נתקלתי בהרבה קשיים. האישה עסוקה. היום שלה מתחיל בשעה 4:30 לפנות בוקר. ב5:00 היא מתייצבת ב"נווה הדרים", מועדון הכושר שבו היא עובדת. כמובן שהמרכז סגור בשעה הזו אבל היא יוצאת לאימון ריצה או רכיבה. כעבור שעה היא חוזרת לשחייה. אחרי האימונים שלה מחכה לה יום של שישה שיעורים בממוצע. היא מעבירה שיעורי ספינינג, אירובי, קיק בוקס, עיצוב ובערב מתפנה לאימונים אישיים בחדר כושר.
"בין לבין אני מגיעה הביתה לנקות ולסדר ולהיות קצת עם הילדים".
אז מתי נפגשנו?( אתם בטח שואלים) ביום שישי תוך כדי הבישולים לשבת. וגם זה היה בלחץ כי ב- 14:00 יעל היתה צריכה ללכת למועדון לשיעור.
נשמע לחוץ אבל יעל "זורמת". ככה היא מספרת. עובדה שהיא מספיקה לעשות הכל. "אני פרפקציוניסטית". היא מעידה על עצמה. השאפתנות היא תכונה בולטת אצלה. מגיל צעיר היה לה ברור שהיא על הספורט לא מוותרת.
היא עלתה לארץ בגיל 10 עם משפחתה מטוניס וגדלה בבית דתי. "הייתי משקרת שאני הולכת לספרייה ובעצם הלכתי לאימון". ההורים אף פעם לא פירגנו. אבל היום, בעלה דויד מגיע איתה לכל תחרות והילדים מפרגנים באהבה גדולה.
בעקבות אחיה בצעירותם התחילה ללמוד קארטה, בשנות ה-80 היתה מקום שלישי בארץ בהטלת כידון. אולם לענף הטריאתלון נכנסה רק בשנות ה-30 המאוחרות לחייה.
אז איך את מסתדרת עם האימונים, עם כ"כ מעט שעות שינה? שאלתי.
"אני לא מוותרת על שנת צהריים, מנתקת את הטלפונים. והילדים ובעלי עוזרים." תוך כדי הבישולים, הטלפון של יעל לא מפסיק לצלצל. "הבת שלי בצבא, סגרה שבת". עוד היא איתה על הקו, עומר חזר מבי"ס והוא מצטרף אלינו לאכול.
"אתה אוהב פסטה?"שאלתי. הוא צוחק. על השיש שתי קופסאות ענקיות של פסטה. "הם מקטרים על הפסטה, אבל אני מגוונת כל פעם עם צורה אחרת". יעל משיבה לי במקומו.
אל הטריאתלון היא הגיעה דרך מודעה בעיתון על טריאתלון הנשים. יחד עם חברה היא באה לנסות. "חשבתי שאני כמדריכת אירובי יכולה לעשות תוצאה טובה". אחרי התחרות הזו יעל הבטיחה לעצמה שהיא חוזרת, ובפעם הבאה לעשות הכי טוב. הדבר הראשון שעשתה לצורך כך זה לשדרג את האופניים. בהתחלה זה היה שימשון מחנות האופניים הסמוכה לביתה ובהמשך משה ומיקי מ"פודיום". עם הזמן יעל הלכה והשתפרה והגביעים החלו להצטבר על המדף.(שני מדפים ליתר דיוק, משני צידי הטלויזיה…לא הצלחתי לספור).
במשך הזמן נוצרו הקשרים בתוך עולם הטריאתלון, ולעזרתה של יעל נחלצו המון אנשים טובים. ארז לוין על כל ענייני האופניים ומשפחת "ברוקס", על כל הנושא של ציוד הריצה המקצועי. גם רודי פרוג'קט תרמו את חלקם.
כשאני שואלת את יעל מה היא הכי אוהבת היא מחייכת. "אופניים,ברור". מסתבר שהיא גם הכי חזקה באופניים מבין שלושת הענפים. "אני מאוהבת באופניים. אם אני נופלת אני קודם בודקת שלא קרה כלום לאופניים".
על השחייה היא מספרת שפעם היא לא היתה כ"כ טובה."אבל השתפרתי המון, גל ישראלי ורז לוי עזרו לי הרבה עם השחייה".
את האימונים יעל עושה ברובם המכריע עם גברים. "אני מסתדרת יותר עם גברים מאשר עם נשים. אנחנו חברים טובים, והם הרבה יותר מפרגנים מבנות". כמו כל רוכב, היא מחכה בקוצר רוח לרכיבות הארוכות של שבת, רכיבות של מעל 100 ק"מ. כדי לא לאכזב אף אחד היא רוכבת שבת אחת עם הקבוצה מרחובות (של ירון רם), חבריה הויתיקים, ושבת אח"כ עם המאמן אריק קדוש.
"אני בן אדם חברותי. אני אוהבת חברה". היא מסבירה לי, ואז אני מבינה איך כ"כ הרבה אנשים קשורים בהצלחה שלה.
"אז מה השאיפות שלך עכשיו?", הסתקרנתי. "חו"ל. זה החלום". היא אף פעם לא נסעה לחו"ל להתחרות. היא מסבירה שהכל כמובן עניין של כסף.
"ואליפות ישראל באילת, כמובן". נכון לרגע זה יעל ממקדת את האימונים לטריאתלון אילת.
"ברור שאם היו לי יותר שעות שינה, הייתי עושה תוצאות טובות יותר. הייתי רוצה לרוץ או לרכב עוד חצי שעה כל יום, אבל אני גם עובדת וגם יש לי משפחה".
על התזונה שלה היא אומרת: "לא מסננת שום דבר. באמצע השבוע אין מצב לעוגה עם קצפת, אבל אני אוכלת מסודר, אני חייבת".
ואיך שהתחלנו לדבר על עוגות ותזונה, יעל סיפרה שאחרי הספורט התרפיה שלה זה לאפות. "בעיקר כשאני לבד".
איזה כיף לילדים שלה שיש להם אמא כזאת. גם אלופת טריאתלון וגם מכינה להם אוכל (באמת!) טעים.
