מאת:אור
פתאום הרגליים מגיעות לקרקעית. אני נעמד ומרגיש את הבוץ הרך, פוסע בזהירות משתדל להימנע מגדמי הגבעולים הקשיחים שמזדקרים מתוכו, ונחשף לראשונה לנפלאות עולם כיסוח הצמחייה התת ימי. אני חש הקלה גדולה וסיפוק. אך נדמה שמשהו בהתפעלות שלי לא עוצמתי מספיק נוכח הנס שזה עתה התרחש. אין ספק שמדובר בנס, שכן מעולם קודם לכן לא שחיתי בחתירה ללא סנפירים יותר ממאה מטר ברציפות, ואילו עתה שחיתי קילומטר וחצי שלמים. נדמה שעל התרחשויות ניסיות פחותות מזו הוקמו דתות חדשות, חלקן אפילו על ניסים שהתרחשו בכנרת עצמה.
אני צועד אל מחוץ למים עם משתתפים נוספים, מרגיש את העייפות בשרירים, אני רטוב אבל לא מזיעה, הנשימה רגועה באופן מוזר, מחפש את שער הסיום עם השעון בראשו ולא מוצא, ובמקום הסרט בשיער יש לי כיפת סיליקון מהודקת לגולגולת, רק אז אני נזכר שלא סיימתי תחרות ריצה עכשיו.
סיום של אתגר שהיה ספק אם אעמוד בו מלווה בחוויה של התגלות. לא התגלות של אל בפני מי שיש ספק באמונתו, אלא התגלות של יכולות בפני מי שהטיל ספק בקיומן. נדמה שהתרגלתי, ואולי אפילו התמכרתי, להתגלויות של עולם הריצה, אלה עם הזיעה הנוטפת, קוצר הנשימה, תחושת המוות הקרב והאופוריה שנלווית לנחשול האדרנלין שמציף את מערכת העצבים. בשחייה, כך זה מרגיש, ההתגלויות הן למתקדמים, אולי למבוגרים יותר, בלי הזיקוקים והכימיקליים, אלא דווקא בדממה דקה, בחוויה של התקדמות שאינה נעשית בקפיצות אלא בצעדים בודדים וחרישיים. אין כאן את שאון הרי הגעש ותנועת הקרקע תחת הרגליים, אלא צליל שדומה יותר לזה שעושה עץ בגדילתו. כשיצאתי מהמים ובימים שאחרי, לא מצאתי שתחושת השינוי מציפה אותי, אלא להיפך הרגשתי שאני צריך לחפש אותה, לתפוס אותה ביוזמתי ולהזכיר לעצמי עד כמה גדול השינוי שעברתי.
שש שנים למדתי צרפתית בתיכון, מכיתה ז' ועד כיתה יב', ופיתחתי אליה חיבה גדולה. עם סיום שירותי הצבאי לא מיהרתי לנסוע להודו אלא דווקא לפאריז, וציפיתי שארגיש כצרפתי בין צרפתים, אוכל את באגטם ומדבר את שפתם. זה נראה לי מתבקש כי השקעתי הרבה בלימוד הצרפתית, שעות של הטיות של פעלים והכתבות על מילים קשות. כשהגעתי לבסוף לפאריז גיליתי שאני אכן מצליח לקנות את הבאגט שרציתי ואפילו לברר בשפת המקום היכן שוכנת תחנת הרכבת. הסתדרתי אבל במקום להינות מההצלחה, הייתי דווקא מתוסכל. כשניסיתי לצוטט לשיחותיהם של זרים במטרו, לא הבנתי כמעט אף אחת ממילות הסלנג, בעיתונים הצלחתי לקרוא בערך כותרת אחת מתוך שלוש וגם את זאת רק כאשר לוותה בתמונה גדולה. הייתי במקום הכי צרפתי, והיה לי אשנב אל שפתו, ודווקא בגלל קיומם של שני אלה הרגשתי כמה מעט אני באמת יודע.
אם בלימודי החתירה למדתי את כלליה של שפה חדשה הרי צליחת הכנרת, היתה הביקור הראשון בחוץ לארץ, פעם ראשונה שממש השתמשתי בידע הלשוני החדש. היו גמגומים לא מעטים, וגם כמה טעויות, אבל למרות הקשיים הצלחתי להסתדר בעיר זרה, ואפילו למצוא את תחנת הרכבת החזרה.
נדמה שהסתיים השלב הראשון, כללי הדקדוק של שחיית החתירה נלמדו אך עתה על מנת להגיע לשליטה אמיתית בשפה החדשה אני צריך לדבר בה. לדבר בה בבריכה, ולדבר בים, לדבר בקבוצה ועם המאמן. הגעתי לארץ דוברי החתירה, בעקבות פעילותו של איש הסוכנות הנמרץ שילון, ועכשיו סיימתי את האולפן ואני צריך להתחיל להסתדר, ובדרך לגלות עוד כמה הרבה נשאר לי ללמוד.
ביום שני האחרון הגעתי שוב לאימון עם הקבוצה בים. האימון נפתח בחימום בו הקבוצה שחתה מצד אל צד בין שני מצופים. אולי למתבונן מהצד היה קשה להבחין, אך בהשוואה לאימון הקודם שהשתתפתי בו בים, התחולל שינוי גדול באופייה של הפעילות העקרית שלי, מהישרדות לשחייה. דווקא עכשיו, כשנדמה שסיימתי את לימודי, גיליתי שכל מה שהסתיים הוא רק השלב הראשוני ביותר, והדרך עודנה ארוכה עד מאוד. אם באימון הקודם בים נראה היה לי כי לכל אורך האימון כל שחייני הקבוצה עושים פחות או יותר אותו הדבר, קרי שחייה ממצוף למצוף, הפעם התחלתי להבחין בניואנסים. נדמה היה שלפעמים הם מתחלקים לקבוצות, וכי המהירות שלהם משתנה. מתחתי שחו להקות דגים קטנים, גם הם שינו כיוון יחד בצורה מתואמת, וגם אצלם מיקומו של הדג בקבוצה היה בעל חשיבות, והמוסכמות התרבותיות שעומדות מאחורי התנהגותם של הפרטים בשתי הקבוצות, האנושית והדגית, נותרו בלתי מובנות במידה דומה.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל:
[email protected]
, או למערכת שוונג באמצעות
עמוד צור קשר.
