מאת:שי גולדלסט
התנצלויות:
מאז הכרזתי על הטריאתלון הראשון שאני הולך לעשות, אני עסוק כל היום בלהתנצל.
קבוצת "לא מהתחום" מביעה את דעתה ושואלת: "זה לא מוקדם מדיי?", "זה לא מסוכן?", "אז כמה ריצה זה?", "אתה מתאמן רק 4 חודשים, מה בוער?" ואני ישר ממהר להתנצל, "אני עושה רק את החצי", "אני הולך להשתתף בקצר", "אני רוצה את זה בשביל החוויה" ככה כל היום מבקש סליחה.
קבוצת "מהתחום" שואלת "טריאתלון או ספרינט?" ואני ישר מתקפל ואומר "ספרינט, בטח ספרינט…טריאתלון זה לאנשים חזקים" ואז תמיד באה התשובה "אהה.. ספרינט זה בסדר… זה חוויה אתה תהנה…".
למרות שאני בוגר תחרות אחת (כן, כן עשיתי את הספרינט, את החצי, את הקצר…) אני עדיין חושב שטריאתלון שייך לאנשים מאוד חזקים, אני מסתובב בשטח ההחלפות וכולם נראים לי ספורטאי אולימפיאדה לפחות, אני לא!
הכותב – בטריאתלון חוף הכרמל
לוגיסטיקה:
בימים האחרונים אני מרגיש כמו מטייל לדרום אמריקה שלומד את המסלול בחנות "למטייל", ממש עולם חדש. העיסוק המוטרף בלוגיסטיקה הוא בלתי נתפס, מי ידע שצריך לרשום את מספר המשתתף על הרגליים ועל הידיים עם טוש? באמת "דרומאמריקה" כמו איזה טקס עתיק שרק אני לא מכיר את הכללים.
אריזת התיק בערב שלפני, מרגישה כמו מסע או מבצע צבאי, עם ירידה לכל הפרטים החשובים באמת: איפה אני אשים את חטיף האנרגיה? לא לשכוח להביא בקבוק מים לשטוף את החול ( למרות הייבוש המהיר של הרגליים, לגרביים חיים משלהם…), לא לשכוח איפה הנחתי את האופניים. המוני פרטים ותכנונים נארזים בתיק שחור אחד עם שתי מגבות, שני זוגות נעליים, בגדים להחלפה ופלייר.
טריאתלון:
תיק שחור על הגב, בקבוקי מים בשקית ואופניים צהובות באמתחתי, חצי חיוך של מבוכה וקצת של התרגשות, הנה גם אני טריאתלט. כמו להכנס לאיזה מועדון אקסקלוסיבי שלמען האמת מקבל פנים בברכה.
לאחר ההתמקמות הראשונית אני הולך לעשות סיבוב הרגעות קצר ולהתיידד עם מי שאני הכי מפחד ממנו – הים. בעוד הסירות מתקינות את המצוף הראשון וזה נראה לי מספיק רחוק בשביל לשחות, מסבירים לי יודעי דבר "שזה רק שליש ושיש עוד מצוף", זהו אני רשמית בלחץ.
הים הכחול הרגוע מתחיל להתעורר, יש עוד חצי שעה לזינוק והים מרוב התרגשות שבאים לשחק איתו, מתחיל להעמיד כמה גלים ככה שיהיה כיף.
רבע שעה לזינוק, מתחילות לעלות המחשבות התומכות שלי: מה באמת חשבתי שנרשמתי? הרי זה ברור שאני לא מוכן, לא התאמנתי בים, שחיין אני לא והמצוף השני נראה רחוק מתמיד. מרוב לחץ עשיתי מה שאני יודע – התחלתי לרוץ, זה בטח לא יעזור בשחייה , אבל זה מה שאני יודע.
זינוק, אני מתחיל לשחות אל מול הגלים, והראש אומר הרי אי אפשר לשחות את זה, למה שלא נוותר מעכשיו? מהר מאוד אני מבין שזה לא באמת שחייה כמו בבריכה, המטרות כאן אחרות: איך לא טובעים ואיך לא מקבלים מכות מאלה לפני ומצדדי, לספורט הגדרות משלו.
סוף דבר:
גם הפעם לא עמדתי על הפודיום, אבל סיימתי את התחרות בתוצאה מכובדת של 1:30 והיותר חשוב יש לי חיוך כזה עליי… חיוך של טריאתלטים.