מאת:אור

כשהייתי ילד היה לי אקוואריום עם דגים, שלושים סנטימטר על עשרים על עשרים. בקרקעית של האקוואריום היו חלוקי נחל צבעונים. בפינה, מקצה צינור פלסטיק שקוף, בקעו בועות קטנות שמילאו לדגים את המים בחמצן. פעם ביום הייתי מפזר לדגים אוכל למעלה. הדגים היו שוחים מקצה אחד לשני, לפעמים הם גם היו נעצרים במקום. בדרך כלל, אחרי כמה זמן אחד מהם היה מתחיל לשחות בצורה מוזרה על הצד, אחר כך הוא היה שוחה על הגב. אחר כך לרוב הורדנו אותו בשירותים. אני אומר לרוב כי פעם אחת גם ביצעתי ניתוח, יש לי עד היום טסית מיקרוסקופ שבמרכזה משהו חום, ובצד בכתב ילדותי כתוב "לשון של דג".
חייהם של הדגים שלי לא נראו לי מעניינים במיוחד. לו היו בים, או לפחות באגם טרופי רחב ידיים, יכולים היו ליהנות מהשקט בו הם שרויים ולשוט בדממה במרחביו גדולים, אבל האקוואריום הקטן הסתמן כשעמום אחד גדול מבחינתם. בהינתן תנאיו של האקווריום, לא יכולתי שלא לחשוב שהטבע היה רחום כלפיהם כשחנן אותם, להגנתם, בזיכרון קצר במיוחד.

למרות שמעולם לא קינאתי בדגי הגופי שלי לפני כמה ימים גיליתי שהתחלפתי איתם, ואימצתי את סגנון החיים שלהם. (אני תוהה אם גם המצב ההפוך אפשרי, האם הם יכולים להחליף אותי, בסך הכל היכולת לשתוק ולהסתפק בתנודות קטנות ומונוטניות של הראש, יכולה בקלות להיראות כהקשבה ומכאן ועד קריירה כפסיכולוג הדרך קצרה מאוד.)

בשבועות האחרונים ארבע פעמים בשבוע אני עובר לעולם שלהם. האורך של העולם שלי הוא בדרך כלל חמישים מטר, הוא מלבני, עומקו נע בין מטר לשניים, צבעו בין תכלת לטורקיז והוא מלא במים. לאורכו פרוסות מספר שרשראות פלסטיק, מעליו שמיים. וזהו. יש בו גם עוד כמה אנשים, אבל האנשים משחקים תפקיד של דגים, לפעמים דגים טורפים אבל דגים. אני נע בו הלוך וחזור, הלוך וחזור, בדיוק כמו הדגים באקוואריום של ילדותי.

מה שבאמת מפתיע הוא הזמן שחלף עד שהגעתי לתובנה הזאת בדבר הדמיון בין האקוואריום והבריכה. תשעה שבועות של אימונים, תחושה מטרידה של אי נוחות במורד הגב שאני ייחסתי לרגישות לכלור, ורק ביום שישי האחרון הכל התבהר. ביום שישי חזרתי לרוץ עם הקבוצה בעליות יער בן שמן, ושם באמצע עלייה, כשהמאמן גוון מדלג בראש כאיילה, זה היכה בי. ריצה זה יותר מעניין. בריצה יש מציאות, רואים דברים שונים, יש נוף, יש גם אנשים, אפשר גם לדבר עם האנשים, ואני יכול להמשיך עוד ועוד.

השחייה בתוך הבריכה משולה לאימון ריצה באיזור ניטרלי כמו ההליכון במכון כושר, מבלי לצאת לעולם לרחוב ושלא לדבר בכלל על חיק הטבע. בתוך קוביית החרסינה, האנשים הופכים לדגים, ואני השוחה למחצה, מוצא את עצמי מתקשה להיות מסופק מהחוויה. בשנות החמישים חקרו פסיכולוגים מה קורה לאנשים במצב בו גירוי החושים שלהם מתקרבת לאפס, ניסויים בחסך חושי קראו לזה. בתוך מה הניחו את האנשים הללו? רמז, לא ביער בן שמן, וכן, כן בתוך בריכה. אחרי מספר דקות קרה משהו מעניין לאותם נבדקים, שגם אוזניהם נאטמו ועיניהם כוסו, הם התחילו להשתגע, מהזיות של נקודות אור די מהר הגיעו לדמיונות שווא מפותחים כולל מפגשים מדומיינים עם אנשים וחיות.

בינתיים נדמה לי שלא השתגעתי, אם כי עוד לא מצאתי את אותה שלווה מדיטטיבית שמיטיבי שחייה טוענים כי הם מוצאים בבריכה. המאמן שילון אומר שאני אפילו משתפר, השבוע למדתי לנשום על ידי הוצאה חלקית של הראש מהמים, כמו שחיין, ומבלי להסתובב על הגב. אני גם מתחיל לשלב נשימות כחלק ממהלך שלם של שחייה ומתאמן במרווחי נשימה שונים- אחרי תנועה אחת, שתיים, או שלוש. אפילו הקנגורו, שמופיע כל פעם כשאני בבריכה, ופוצח במונולוגים שמטרתם לשכנע אותי לרכוש ביטוח להגנה מפני תקיפות של דיונוני ענק, כבר לא מפריע לי כמו בהתחלה.

סטטוס נוכחי בשבוע העשירי: חתירה- צף, שולט בתנועת רגליים, מסתובב דרך האגן מעל פני המים ומתחת, בשילוב הנעת הזרועות בתנועת גריפה. בתהליך עבודה- לקיחת אוויר בהוצאה חלקית בלבד של הראש על מהמים.

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל:

[email protected]
, או למערכת שוונג באמצעות

עמוד צור קשר.