מאת:אור

כשאתה בא לשחות בבריכה עם סנפירים אתה לומד שיעור באופן בו העולם מקשה על אנשים עם מוגבלויות.
כאילו לא מספיקה המבוכה בכך שאני נזקק לסיוע של יריעות גומי על מנת לצוף במים, שלא לדבר על להתקדם, בבריכה גם מכריזים עלי כמסוכן לסביבה. בדומה לחלק בספארי בו הנוסעים מתבקשים לסגור את החלונות כדי שהאריות לא ינסו לנצל אותם כתוספת חלבונים לתפריט, גם בעלי הסנפירים מופנים למסלול אחד ספציפי, המהיר ביותר, בו מותר להם לשחות. יש בכך אירוניה לא דקה, הממקמת את המאותגרים ביותר, כמוני, דווקא במסלול של השחיינים הטובים ביותר. יתכן שהנהלת הבריכה מניחה שאלה יהיו היחידים לשחות מהר מספיק כדי להימלט מפגיעתם של הסנפירנים. בנוסף, מסלול הסנפירים הוא הראשון להיסגר בעת קיצוצי מסלולים בשל אימון כדור מים, או עקב עליה במפלס הילדים בימי הקיץ.

באחד מימי השבוע שעבר הגעתי לבריכה בסופו של יום עבודה, ברבע לשבע בערב, כובע הסיליקון מהודק לראשי, משקפת השחייה יונקת את גלגלי עיני התחלתי באימון הציפה, שכלל שחייה הלוך וחזור עם הסנפירים בתנועת הרגליים של חתירה, כאשר ידי אוחזות בקרש.
אחרי ששחיתי כשש בריכות פתאום התחילה תכונה מסביב, עשרות ילדים קטנים בכובעי ים משונים החלו להתקבץ וכשהגעתי לקצה הבריכה הודיע לי המציל שמעכשיו ועד השעה תשע זוהי שעתם של ילדי הכדורמים, ואני ושכמותי, שאיננו ילדים ועוד פחות מכך כדורמים, מוזמנים לעבור לבריכה הלימודית, אלא שבבריכה הזאת אסור לשחות עם סנפירים. בחשש כבד ניגשתי למציל וניסיתי להסביר שהסנפירים בשבילי אינם בחזקת מותרות אלא ציוד עזר הכרחי על מנת להתמודד עם המוגבלות שהוריש לי הטבע. בייאושי לא בחלתי בהשוואות קורעות לב, טענתי בפני המציל שכפי שלא יחשוב שאדם היושב בכיסא גלגלים בחר לשבת בו בגלל שרצה להדמות למכונית, כך הסנפירים אינם גחמה שבחרתי בה מתוך רצוני להידמות לצפרדע. הוספתי שהסכנה העיקרית מהסנפירים שלי אורבת לי עצמי, וכי מתוך בושתי במגבלותי, בכל מקרה איני מזנק למסלול בטרם וידאתי שאין כל שחיין אחר בטווח ראייה. המציל סרב להשתכנע ועבר לטפל במתלוננת הבאה בתור, אם שטענה כי אין הצדקה להוציא את בתה הקטנה מהמים בשל העדר כובע ים, בעוד שיער ראשה בטל בשישים לעומת שיער גופם של גברברי הבריכה.

כך מצאתי את עצמי רבע שעה אחרי תחילת האימון בפני מצב בלתי צפוי. מצד אחד את האימון לא סיימתי, מצד שני הסנפירים הוצאו מחוץ לחוק עד השעה תשע. ברוח המאמן ניסיתי להפוך את האיסור להזדמנות, והחלטתי לבחון עד כמה שיפרו האימונים בשבועות האחרונים את תנועת הרגליים שלי, בלי להעזר בכוחם של טלפי הגומי. זכרתי מילדותי כי לרוב התקדמתי לאט מאוד כאשר כל ההינע שלי התבסס על חבטות הרגליים במים בסגנון חתירה, ונראה היה לי כי נוכח השפל ממנו אני בא אני צפוי כבר עתה לראות שיפור ניכר.

כך נכנסתי למים, ידי אוחזות בביטחה בקרש הקלקר הצהוב, ובשאננותי אף ויתרתי על הדחיפה המקדימה בקיר הבריכה. השענתי את בטני על המים, תחבתי את הראש בין ידי, והתחלתי לחבוט ברגלי. אחרי כדקה של חבטות שמתי לב שדבר אינו קורה ולא התקדמתי כלל. מן הסתם לא מתחתי מספיק את כפות רגלי, אמרתי לעצמי, וכנראה גם התנועה לא היתה מדוייקת. הניסיון השני עלה על הראשון בכך שלא רק שלא התקדמתי אלא שאפילו זזתי מעט ברוורס. מסרב להאמין חזרתי שוב על ההליך הפעם עם הפעלת כח רב יותר. כל חבטה הממה את מימי הבריכה, קצף רב יצא מבעבע סביב רגלי, ושוב נותרתי במקום. התבוננתי על מצופי ההפרדה המחולקים למקטעים בצבעים שונים מנסה לעבור מהחוליה הכחולה ללבנה, והחוליה הכחולה כאילו מתעקשת להשאיר אותי בתחום שלטונה. המסקנה היתה ברורה: האימון באמצעות הסנפירים לא רק שלא שיפר את הסגנון שלי אלא שביטל לחלוטין כל השפעה שיכולה להיות לכפות רגלי כפי שהן. מדובר היה ברגעים מעוררי אימה. כושר התנועה במים ניטל ממני לחלוטין.

ביד רועדת ורטובה אחזתי בטלפון הנייד וחייגתי למאמן לדווח לו כי אימוני, שהם מבחינתי אימוניו, לא רק שלא שיפרו את יכולת השחייה שלי אלא שגרמו לאובדן של היכולת המעטה שעוד היתה לי בטרם שחיתי בדרכו. מקץ צלצולים ספורים, ענה המאמן במצב רוח מזרח תיכוני להפתיע, מי שלא אחת משלב בדבריו ביד רחבה מושגים מתרבות הכושר האמריקאנית, החליף לפתע את הקדילק שלו בגמל, אל האשמותי הנסערות בדבר הנזק שנגרם לידע השחייה הגיב בניב המקומי "שווייה, שווייה", ומשהבחין כי לא נחה דעתי הוסיף בטון מעודד "אתה זוכר את כל הקשיים שלך בדרך למרתון, זה עוד כלום לעומת מה שמחכה לך בשחייה".

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל:

[email protected]
, או למערכת שוונג באמצעות

עמוד צור קשר.