מאת:אור
נכנס למלתחות, נשאר עם הטייץ הקצרים. המאמן מחכה לי בחוץ. פעם ראשונה שאני עומד לידו בלי חולצה. אימוני הריצה חיטבו את הרגליים שלי, אבל זאת חוויה מוזרה לעמוד ליד המאמן עם הבטן שלי שמשתפלת. גם אחרי כל אימוני הריצה הכרס שלי, כפי שמכנים את הבטן של גברים אחרי גיל שלושים שאינם המאמן שילון, בהחלט בולטת. "שנינו בלי חולצה" אני ממלמל בגיחוך של מבוכה כשאני עומד לידו. אני לא רגיל להיות בלי חולצה בפרהסיה, ונזכר למה חלפו כל כך הרבה שנים מאז שכף רגלי דרכה בבריכה. עם הסרת החולצה הוסר גם חלק ניכר מהביטחון העצמי שלי, אני חש חשוף מאוד, פגיע.
אני נכנס למים, סביבי ילדים שגילם הממוצע עומד על חמש, שלושים ושתיים שנותי הן משא מעט מביך בחברתם. המאמן מסביר שאנחנו מתחילים ללמוד לשחות חתירה, וההתחלה היא ללמוד לצוף. פתאום אני מצטער על כל השומן שהורדתי מגופי בשנה וחצי האחרונות במהלך אימוני הריצה, הוא היה יכול לסייע לי בשלב זה. המאמן מרגיע אותי שזה לא היה עוזר.
המאמן מושיט לי את לוח הציפה. "תחזיק אותו בשתי ידיים ותעשה תנועות עם הרגליים. תשמור גוף מתוח, ואת הראש בתוך המים". אני חולק איתו את הסברה שלי שבשחייה בחתירה מתקדמים רק מתנועת הידיים בעוד התנועה של הרגליים נועדה רק להקציף את המים ולהרשים את המתבוננים. המבט הספקני שלו גורם לי לרצות להוכיח את הטיעון באופן מעשי ואני מתחיל לעשות את תנועת הרגליים במים, בניגוד לתחזיות אני דווקא נע קדימה ואפילו במהירות. אבל אז מתגלה בעיה בלתי צפוייה, אין לי אוויר. עד אותו רגע ידעתי שאני לא יודע לשחות, פתאום גיליתי שאני לא יודע לנשום. נשימה היא מסוג הפעולות שאינך מקדיש להן מחשבה רבה עד שהיא עומדת להיפסק. הראש שלי נשלף ללא הרף מהמים בתנועה כמעט לא רצונית והגוף יוצא ממעט הריכוז שהיה נתון בו.
"אתה שוחה עקום" אני שומע את המאמן מציין, ואז לוח הציפה, ריח הכלור ומילותיו משתלבים לחוויה חוצת זמן ומרחב, ואני מוטח לפתע עשרים וחמש שנים לאחור. אם זה היה סרט זה היה הרגע בו המסך היה מתערפל למספר שניות, ואז שב ומתבהר לתמונה שונה.
בריכת אוניברסיטת תל אביב, שנת 1982, במזנון הקרטיב הפופולרי ביותר הוא קרטיב רמזור, המעניק לך שלושה צבעי מאכל במחיר אחד, ובמים ילד ג'ינג'י שמנמן אוחז בלוח ציפה, עושה תנועות פרכוס ברגליו, כל חלקו האחורי שקוע במים. סביבו ילדים מתקדמים במהירות, והילד נע בזיגזג בין המסלולים, קדימה הוא מתקדם מעט מאוד. הילד הזה הוא אני. אין ספור פעמים רשמה אותי אימי לשיעורי שחייה בתקווה שבפעם הזאת כבר אלמד לשחות. רוב הסגל של מורי השחייה בבריכת האוניברסיטה, ניסו בשלב זה או אחר להקנות לי את כישורי ההתקדמות במים, חלקם אף יותר מפעם אחת, המסך מתערפל. המסך מתבהר ובתחתיתו מופיע הכיתוב 1997, בחור עגלגל עם קרחת שוכב על מזרון בחדר גדול, כן, זה שוב אני, הפעם בשנה הראשונה ללימודי באוניברסיטת תל אביב. חלק מחובותיו של הסטודנט המתחיל הוא השתתפות בקורס ספורט. בהתאם לאופיי הספורטיבי, בחרתי באפשרות הכוללת את כמות התנועה המעטה ביותר כך הגעתי לכיתת ההתעמלות הבריאותית. רבע שעה אחרי תחילת השיעור הראשון, אני שוכב על מזרון מוקף בקהל על טהרת המין הנשי, מרוצה מהבחירה שכן כל שנדרשתי לעשות עד אותו רגע הסתכם בלהרים פעמיים את רגל שמאל ופעם אחת את רגל ימין, ואז לפתע המורה מפסיקה את השיעור ומתקרבת אל המזרון שלי.
"אתה אור המפורסם?" היא ספק שואלת ספק קובעת עובדה, אני מאשר בחשש את חלקה הראשון של השאלה, שנוגע לשמי, ונשאר תוהה לגבי החלק השני שעוסק בפרסומי. "אני אלונה, לימדתי אותך שחייה. תלמיד כמוך לא שוכחים", ברגע הראשון אני מוחמא מהרושם שהותרתי, אבל כשהיא מוסיפה "ואני רואה לצערי לא הרבה השתנה" ברור לי שאותם ימי קיץ בבריכת האוניברסיטה הותירו צלקות לא רק בי. המסך שוב מתערפל.
בחזרה לימים אלה. דברים רבים השתנו מאז אותם ימים רחוקים, ובכל זאת נדמה שהכישרון הייחודי שלי לתסכל את מי שינסה ללמד אותי לשחות מלווה אותי כקללה. עשרים דקות אחרי תחילת השיעור הראשון עם המאמן שילון, איש שעצביו ברזל, נדמה שהוא מגלה סימני שבירה. "תפסיק להתנהג כמו ליצן במים" הוא מבקש ממני בטון של פקודה. "אני עושה כל מה שאני יכול" אני משיב לו, יודע שזאת בדיוק הבעיה. כל מה שאני יכול זה הרבה ומיותר, להניע את כל הגפיים בו זמנית תוך מתיחת הצוואר והנמכת העכוז ומניעת כל סיכוי לציפה מוצלחת. מסוג התופעות שכל אדם ולו הסלחני ביותר לא יכול שלא לייחס להן כוונה זדונית להוציאו מהדעת.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל:
[email protected]
, או למערכת שוונג באמצעות
עמוד צור קשר.
