מאת:טל ויסמן
לא קלים הם חייו של הרץ למרחקים ארוכים….
מצד אחד, הבחירה בענף הספורט הזה מביאה איתה לא מעט יתרונות. היתרון הבולט ביותר מבחינתי הוא נושא התזונה. 6 חודשי הכנה למרתון ועוד חודש אחד אחרי, שבו מותר לאכול כמויות אסטרונומיות של פחמימות ועוד לרזות מזה. בתור אחת שיכלה לגור בתוך סיר פסטה- מיד אימצתי. יתרון אחר הוא "גיהוץ המוח". אין כמו ריצה בתחילתו של יום, שבה האנדורפינים מושפרצים לכל עבר, כדי להבטיח יום נטול כעסים ומתחים.
מצד שני, נדרשת כאן מחויבות לטווח הארוך. בתור מי שלא ממהרת להתחייב בימים אלה, נדרשה לי הכנה מאוד ארוכה בטרם החלטתי להתחייב למרתון השלישי בחיי.
במהלך הריצה – מאושרת
בכלל, את ריצת המרתון ניתן להשוות למערכת יחסים. בהתחלה ישנו שלב הגישוש והתהייה. אתה שומע על המושג "ריצת מרתון" , והכל נראה מאוד אטרקטיבי וסקסי. כן, ריצה ייחודית, המבטיחה יתרונות רבים לרצים בה ובהן תהילת עולם בקרב חברי הרץ על עמידתו באתגר הנועז. האם לנסות ולעמוד באתגר? האם אוכל לריצה הזו? האם האתגר הזה מתאים לי?.
אח"כ מגיע השלב השני, שלב החיזור. בשלב הזה, כבר החלטת שאת מנסה לעמוד באתגר. עכשיו צריך לחזר אחרי מספר דברים:
א. מיקום המרתון, אתגר לא קטן לאור מבחני הכניסה הנוקשים בחלק מהמרתונים הנחשקים.
ב. חבר/ה לסיפור- הרי אין כמו לגמור ולרוץ לספר לחבר'ה. ואם החבר'ה איתך על המסלול ומלווים אותך לאורך כל הדרך, אל המרתון ואל שער הסיום- עוד יותר טוב.
ג. מאמן, שיסכים להפוך אותך מסתם אישה לרצת מרתון.
לאחר שהושגו כל הנקודות שלעיל, מגיע שלב "מבחן השבועיים הראשונים". במערכות יחסים שבינו לבינה, אלו השבועיים הראשונים בהם מעוצבים יחסי הכוחות שבינו לבינה. גם באימונים למרתון ניתן למצוא לכך הקבלה בדמות הדרך שבה את תופסת את האימונים. האם את לוקחת זאת ברצינות? האם כבדרך אגב? האם זהו סטוץ של מרתון אחד, או יש פה כוונה לעתיד? האם תכנעי לכאבי הריצות, הקימה השכם בבוקר, השלפוחיות בכף הרגל, או תלחמי בכל אלה? מי יכניע את מי?
בהנחה שניצחת בכל אחד ממאבקי הכוח שהוזכרו לעיל, מגיע שלב ה"האני מון". כן, כן, ירח הדבש. ריצות ארוכות על בסיס יומי הם מתכון מנצח לחיים טובים וחיוך תמידי (על המושג runner's high שמעתם?). ובכן, במערכות יחסים רגילות, שלב זה נמשך כשלושה חודשים. גם בריצת מרתון, ה- high נמשך 3 חודשים. אח"כ מגיע שלב החרדה. זה כבר השלב בו מערכת היחסים בינך למרתון נהיית רצינית. יש דד ליין להכנות, והכל צריך לדפוק כדי להגיע לקו הזינוק. זה השלב לראות "מיהם ההורים"- מי נותן חסות למרתון, מה יחלקו, איך יהיה מאורגן. בניגוד למה שתמיד אמרו לי, את מתחתנת עם הבנאדם ולא עם אמא שלו, אז זה לא נכון. קודם כל, מניסיוני האישי, כל חתונה היא סוג של חתונה גם עם האמא. גם בריצת מרתון. הצ'ופרים הקטנים לאורך המסלול יכולים בהחלט ליצור הבדל בחוויית המרתון.
ואז, מגיע שלב רגע האמת. הריצה עצמה. האם תגמר בהצלחה או בגירושין מהרעיון לרוץ ריצות מרתון נוספות?
אם נחזור רגע לניסיוני, הרי שאצלי המצב קצת מורכב. את המרתון הראשון סיימתי בברלין עם תיאבון בריא לעוד ריצות מרתון. היתה לי חוויה מדהימה בריצה, ושיעור מאלף ש"אין דבר העומד בפני הרצון". לדאבוני הרב, הדבר לא חזר על עצמו במרתון השני. המרתון השני היה אירוע טראומתי במיוחד, ונדרשו לי שנתיים תמימות כדי להתגבר על החוויה המבעיתה ולנסות להתמודד על המרתון השלישי.
במהלך השנתיים שחלפו מאז אותו יום בניו יורק בתחילת נובמבר 2004 איבדתי אמון במוסד המרתון, ונשבעתי שלעולם לא אעשה זאת שוב.
לשמחתי הרבה, התיאבון הבריא חזר, מיקום המרתון נבחר לקופנהאגן, חברה טובה נרתמה להיות שותפה לריצה, וכך יום אחד, מצאתי את עצמי בקופנהאגן, דנמרק.
ב-EXPO עם עדי השותפה לריצה
אומרים שריצת מרתון היא ספורט אתגרי וספורט סבולת. זה נכון. השבוע האחרון לפני עבר בלא מעט דרמות, עד שהגענו לקו הזינוק. בהתחלה אני פיתחתי דלקת בשריר התאומים, ואפילו הד"ר ירום לא ידע אם אוכל לרוץ. אח"כ החלמתי, אבל בקופנהאגן עצמה, עדי, שותפתי לאימונים ולריצה הצליחה לעקם את הרגל ביום הראשון ולמתוח רצועה. גם היא החלימה, ואז התחיל לרדת פה גשם. אבל גם הוא עבר, ושמש יצאה ולנו חיכה יום נפלא וקסום בקופנהגן, אותו תכננו להעביר ב" ריצה קלה" של כמה שעות. קוראים לזה מרתון.
הבחירה בקופנהגן נעשתה מתוך מספר שיקולים. העדפה האישית שלי היא תמיד קור, ולא הייתי מוכנה לשמוע על אימונים בחודשי הקיץ הישראלי. הפתרון היה בחירה של מרתון בתקופה זו של השנה.
מקופנהגן יש לי הרבה זיכרונות נעימים, וברגע שראיתי שהמרתון כאן מתקיים במאי- לי היה ברור שאהיה שם.
היום הקסום שלנו בקופנהגן התחיל כבר ב- 4:30 בבוקר. כן, זו מדינה צפונית והשמש זורחת מוקדם. הזינוק עצמו נקבע לשעה 9:30, וכך, עטופה בפליז וטריינינג, יצאתי מהמלון, כשאת פני מקבל חום לא רגיל לעיר הזו, בניגוד גמור לטמפ' שליום האתמול. למרות המסורת המקובלת של פשיטת הבגדים שמעל דקה לפני הזינוק והשלכתם על העץ הקרוב, נפרדתי לשלום מהטרנינג הוותיק מיד כשנכנסתי לאזור הזינוק. לכל העצים בסביבה שלום.
הזינוק עצמו היה בדנית, שפה מאוד מצחיקה ומשונה בפני עצמה, כך שצחקתי לא מעט בדקות שלפני.
קופנהגן היא עיר לא גדולה. ממה שמתגלה במרתון, מדובר בעיר ציורית מאוד, שבה בתים לא גבוהים במגוון צבעים, אגמים כחולים ונהרות, הרבה ברווזים ושחפים שנמצאים בכל פינה בעיר, הרבה פארקים ירוקים, אחד מהם אפילו מאוד מזכיר את הסנטרל פארק בניו יורק, והרבה אנשים לבני שיער (ולא מזיקנה).
המרתון סובב ברב העיר, פעמיים, ונותן הזדמנות שנייה למי שהחמיץ משהו מהנוף.
זהו מרתון קטן (6000 איש), אבל עם הרבה גאווה לאומית.
למרות הטמפרטורה הגבוהה יחסית לעונה ובכלל, היה לי נעים מאוד לרוץ פה. רב הדרך סלולה, והאספלט הנורדי הרבה יותר נעים לרגלים מהישראלי. בשלב מסוים הגענו לנמל העיר, והרוח הנעימה שנשבה שם צננה היטב את החום. הקילומטרים עברו יחסית מהר.בנמל עצמו נמצא פסל בתולת הים, אותה הגברת מהסיפור של הנס כריסטיאן אנדרסן, שתפקידה, כך אומרת האגדה, לשמור על המלחים היוצאים לים.
אני הרגשתי, שהבתולה עושה את תפקידה כראוי גם לגבי רצי מרתון, כי הרגשתי מצוין לאורך כל הדרך, והשגתי את המטרה שלשמה באתי- לחצות את קו הסיום עם חיוך ענק מרוח על הפנים. הדנים מצידם, דאגו שאלו שסיימו עם חיוך ימשיכו לחייך ואלו שלא סיימו עם חיוך יתחילו לחייך, וחילקו בירה קרלסברג (גאווה לאומית).
וכך, שיכורה לגמרי מהאנדורפינים שלי, צעדתי חזרה למלון, עם חוויה מתקנת, שמחה ומאושרת, וחולמת על היעד הבא….
בסיום בישראל – על הכנת הגבעים תבוא התודה לכרמית
לתגובות טל ויסמן
