מאת:אור
ברגעים קשים באימונים תמיד הייתי מנסה לשאוב עידוד מהמחשבה על ריצה בפאריז, אומר לעצמי "תדמיין שעכשיו אתה לקראת סיום המרתון, רץ לאורך רציפי נהר הסיין", וכך פעמים לא מעטות הצלחתי לסיים עוד ריצה ארוכה במסלול מוכר לעייפה או גרוע מזה בשיפוע על ההליכון במכון הכושר. ביום ראשון בבוקר, לקראת סוף המרתון בפאריז, ברגעים בהם הרגשתי שאני כבר ממש לא יכול יותר, וברגעים שאחריהם שבהם כבר לא ממש הרגשתי, גיליתי שבמקום להתבונן סביבי בנופי העיר ובמימי הסיין, אני חושב על העליות של יער בן שמן, על הריצה במעלה הגברים ובשאר המדרונות הטרשיים, נזכר ומתחזק.
זה לא היה כל הזמן קשה, בהתחלה זה היה בעיקר צפוף. המרתון התחיל כשאני דחוס בין אלפי אנשים, בשמונה ארבעים וחמש בבוקר פריסאי, חם להדאיג. קודם לכן עוד הספקתי להפקיד את תיק ההצלה בשמירת החפצים בהתאם להוראותיו של המאמן, ולהיפרד מאהובתי. היא עוד תפציע בנקודות מפתח לאורך המסלול, מקפצת ומעודדת, ואני ארגיש שאני רץ ממנה ואליה, אל הפגישה החטופה הבאה איתה.
אני מוקף באלפי רצים, מרגיש חלק מההמון אבל גם די לבד. ניכר שרבים באו עם חברים, בעוד עמיתי נשארו בארץ. הבנקאי והשכן היו אמורים לעמוד פה איתי, אך הבנקאי נפצע במרתון עין-גדי ומאז הוא משתקם לאיטו, והשכן, הו השכן, נותר בארץ הקודש נאמן למחויבויות קודמות.
הספירה לאחור הסתיימה, אות הזינוק ניתן, ואני נותר עומד במקום. אחרי כשלוש דקות מתחילה תנועה איטית סביבי, שתי דקות מאוחר יותר אני חוצה את קו הזינוק, כשברקע הכרוז מכריז שראשוני הרצים כבר עברו את כיכר הקונקורד והשלימו את הקילומטר הראשון. די מהר הצפיפות פוחתת, וקצב הריצה מתייצב, אך אני שומר עליו איטי יחסית. עובר את הלובר, המארה, ועמוד הבסטיליה, אחרי קצת יותר מחמישים דקות, אני חולף על פני הסימון לעשרה קילומטרים. פגישה ראשונה עם אהובתי אני מושיט אליה את ידי וכמעט נוגע. משאיר את העיר מאחור ונכנסים ליער ונסן. ביער קצת יותר קריר, אני נצמד לשני רצים שלובשים חולצות של מועדון רצי דיז'ון. אחרי כשעה וחמישים, בין הג'ל השלישי לרביעי, אני עובר את סימון חצי המרתון. אני אופטימי, אני מרגיש טוב ומתחיל לחשוב על התוצאה, מפנטז על שלוש שעות ארבעים וחמש, ביהירותי אני מעז לאמר לעצמי שזה פחות קשה ממה שחשבתי.
עשרת הקילומטר הבאים עוברים לאורך כביש הרציפים של הסיין. זהו כביש עמוס במנהרות, דקות ארוכות של ריצה בחשכה מוציאות מהרצים נהמות רבות עוצמה שחולפות בינינו, האווירה היא כזאת שהאדם הקדמון היה מרגיש בה בבית. הקילומטר השלושים מגיע, שעתיים וחמישים אחרי שחציתי את קו הזינוק. מכאן מתחילה ארץ לא נודעת, זהו המרחק הארוך ביותר אליו הגעתי באימונים.
הרחובות נהיים צרים יותר ובעלייה, אמנם מתונה, אך בלתי פוסקת. חמשת הקילומטרים הבאים עוברים לאט מאוד, האופטימיות שליוותה אותי עד עתה מתחלפת בחשש. נכנסים ליער בולון, אני רואה יותר ויותר רצים שעוברים להליכה.
בקילומטר השלושים ושש, מופיעים כאבים בירך שמאל, אני מנסה להתעלם, ופתאום כאב חד, הרגל מתכווצת ואני נעצר. גורר את עצמי בצליעה אל מחוץ למסלול, נשען על עץ. אני מבין שהשריר נתפס, וממהר להשלים עם כך שלא אסיים את המרתון בריצה. בדיעבד, נדמה לי שבהשלמה המהירה הזאת היתה גם מעין אנחת רווחה, לא מתוך השחרור מהמאמץ הפיזי, אלא דווקא מהמאמץ המנטלי, מהדבקות שבאמונה הכל כך בלתי סבירה שאני, הלא ספורטאי, מסוגל להשלים ריצת מרתון. רצים רבים חולפים על פני, ובהם גם הפייסרים עם הבלונים הסגולים של שלוש שעות וארבעים וחמש. קשה לי אפילו ללכת, ואני מחליט לעשות קצת מתיחות לפני שאתחיל לדדות לעבר קו הסיום, בשלב זה ארבע שעות ורבע נראו לי הצעה שהייתי מקבל בלי היסוס. אני מתמקם בשולי המסלול ומתחיל להתקדם בהליכה, אחרי כמה צעדים אני עובר מהליכה למעין דילוגים מגוחכים, שתי דקות אחר כך אני שם לב שחזרתי לרוץ. הכאב ברגל שמאל פחת, אך פתאום מופיע כאב ברגל ימין. אני מסביר לעצמי שמן הסתם מדובר בכאב פסיכולוגי, שנובע מהטראומה שחוויתי לפני רגעים מספר עם רגל שמאל. די מהר מסתבר שהגוף לא ממש מתרשם מההסבר, ורגל ימין נתפסת בעווית והכאב גדול מאוד. אני מתקפל באמצע המסלול, משוכנע ששמעתי גם רעשי חריקה מתוך מפרק הירך. אני מקלל את התקווה שהופיעה אחרי השיקום הפלאי של רגל שמאל. אני חוזר ללכת בשולי המסלול, ושוב מתוך הליכה מתהווה מעין צליעה מהירה, ואחריה תנועה מוזרה של הגפיים, שבאופן קלוש מזכירה ריצה.
מחמשת הקילומטרים האחרונים אין לי כמעט זכרונות, נדמה שכל האנרגיה הגופנית והנפשית היתה מרוכזת בהשלמת המסלול. אני זוכר את עצמי מקיץ מערפול החושים לשמוע את אהובתי צועקת "עוד חמש מאות מטר", מרים את הראש, ורואה את שער הסיום. נזכר במאמן שילון, ומנסה לבחור את הפוזה המתאימה לתמונת הסיום, אך חולף על פני הצלמים עוד בטרם החלטתי. ואז השטיח, המדליה, ואיש שנראה כמו מצחצח נעליים עם סכין יפאנית ביד, מוריד לי את השבב מהנעל. אני מתחיל ללכת לאט, בצעדים קטנים ושטוחים, הכי לאט שאני יכול. מעולם בכל שנות חיי קודם לכן לא חשתי כזה אושר גדול מהאפשרות הפשוטה ללכת לאט.
ובשבוע הבא "היום שאחרי" כאבי שרירים, גבינות עתירות שומן ומחשבות על העבר והעתיד.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: [email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.
