מאת:אור

שנת האימונים שעברתי בנתה את גופי, אבל יותר מכל בנתה חוויה של מסוגלות שלא הכרתי לפני כן. שבוע לפני המרתון כיבוש הבירה פאריז נראה לי אפשרי. השינוי הפסיכולוגי הזה שלא התרחש ברגע, הוא היה מעבר הדרגתי מחוסר אמון לאמון, מראיית עצמי כמי שאינו יכול לזה שמתכוון לנסות. אין בי עדיין את הוודאות שאכן הכל יושלם בהצלחה, אבל יש בי את הכח שדרוש על מנת שאצא ואתמודד, כח שלא היה לי בעבר.

ובכל זאת אני מוטרד. שני פחדים מנוגדים מלווים אותי במיוחד, האחד הוא שכלל לא אסיים את המירוץ, והשני הוא שאסיים לא מספיק מהר. כדי להתמודד עם הפחד הראשון נדמה שכל שעלי לעשות הוא לרוץ בקצב איטי מספיק על מנת שלא אתעייף יותר מידי בדרך ואצליח להמשיך לרוץ עד לקו הסיום. על מנת להתמודד עם השני, אני צריך לרוץ מהר מספיק כדי שאשיג תוצאה טובה. כל אחד מהפחדים נושא איום בשרוול. הראשון מעלה בראשי את תמונתי יורד ממסלול המרתון אל תחנת המטרו, חש מובס כמי שנענש על היוהרה שלו וחוסר ההכרה במגבלותיו. השני מאיים גם הוא בתחושה של מובסות אבל בדיוק מהכיוון הנגדי, להגיע לקו הסיום ולהרגיש שלא התאמצתי מספיק, שנזהרתי יותר מידי לא נתתי את כל מה שהיה בי ביום המכריע.

אחת הדרכים להתמודד עם הפחד היא לאסוף עצות. כל מי שמוכן לספר ימצא אותי מקשיב, החל באופן בו מתמודדים עם הצפיפות, דרך מאות טיעוני בעד ונגד בשאלה הרת הגורל ג'לים בשקית או בבקבוק וחגורת שתייה כן או לא, וכלה באמבטיית חומץ תפוחים אחרי המירוץ כתרופה הטובה ביותר להרגעת שרירים.

מעבר לכל המומחים החולפים, רגע השיא של ההנחיות לקראת המירוץ היתה פגישת הסיכום עם המאמן שילון. הפגישה התקיימה בשעת צהריים, לפני מספר ימים, בבונקר הפיקוד של המאמן אי שם בארץ. התדריך המהוקצע העיד כי זאת לא פעם ראשונה שהמאמן שולח מתאמן לפעולת מרתון בארץ זרה. האווירה היתה חגיגית אך עניינית. אמנם זאת יכלה להיות שיחה מסכמת על הדרך שעשינו, רגעי הקושי והספק שלי מול האמון שלו וכך הלאה, אבל המאמן לא היה במצב רוח נוסטלגי. "אחרי שחצית את קו הסיום אתה ניגש לשורת הלוקרים ומוצא את הלוקר שלך, כל משתתף מקבל לוקר מהמארגנים, בלוקר תמצא תיק שארזת מראש עם בגדים חמים, טלפון סלולארי וקצת כסף" פותח המאמן דווקא מהסוף, מונע מראש כל ניסיון שלי להעמיד בסימן שאלה את עצם הגעתי לקו הסיום. "אבל אהובתי תהיה שם" אני מנסה להוסיף מעט חום אנושי לתסריט, שנראה כלקוח מדרמת ריגול בימי המלחמה הקרה. מסתבר שלא לחום אנושי אני צריך לדאוג אחרי המירוץ אלא לחום גופני, "היפותרמיה- צניחת טמפרטורת הגוף" מזהיר המאמן, "בשלב הזה כבר ניצלת את כל מאגרי האנרגיה ולגוף אין כבר מהיכן לקחת אנרגיה הדרושה לו לשמירה על חומו", אני משנן את הסדר החדש "טרינינג ואז אהובה, טרינינג ואז אהובה". המאמן ממשיך מנקודת הסיום וחוזר אחורה בזמן. "שלוש שניות לפני הסוף תבחר פוזה לתצלום על קו הסיום ותוודא שאף אחד לא מסתיר אותך. אני לא צוחק", חולק איתי המאמן מידע שרצים בעבר שילמו מחיר אישי כבד על מנת להשיגו. מסתבר שלא מעט רצים עשו לחינם את ארבעים ושניים הקילומטרים רק כדי לגלות שמכל גופם רק לנעל שמאל יש הוכחה מצולמת שאכן עברה את קו הסיום.

"שלושה ימים לפני כל הזמן אוכל ושתייה, פיצות פסטות, גבינות, הרבה שתייה ולהמליח את האוכל הרבה, אתה תצטרך את המלחים האלה". כמו דג זהב ששחה בבריכה של מים כבדים, כך המאמן, כשהוא כבר ממלא את משאלותי הקולנריות הוא עושה את זה באופן מעוות, הרבה אוכל הרבה יותר מידי מלוח.
פתאום אני תופס שמשהו מוזר קורה פה, היינו אחרי הריצה ועכשיו אנחנו לפניה אבל דווקא החלק הכי קשה, זה שבו אני ממש רץ כמעט לא תפס מקום בשיחה שלנו. "עד השלושים קילומטר לא תהיה לך בעייה" אומר לי המאמן. "ואחר כך?" אני שואל. "אחר כך מתחיל להיות קשה. תרוץ את הקילומטרים אחד, אחד ובסוף זה יגמר"."וזה הכל?" אני מקשה, מקווה שהוא ישלוף איזה פיתרון קסום לרגעים קשים במיוחד, אבל הוא אומר "כן זה הכל, וגם תשתדל לא לעצור".

באופן מפתיע לאמת יש כח מול הפחד. המרתון יהיה קשה, בטח מהקילומטר השלושים, ואני מרשה לעצמי להניח שכבר הרבה קודם. אבל זה יהיה גם מרגש, ומספק ומרחיב דעת וגוף, וכנראה שאם זה לא היה קשה זה גם לא היה אף אחד מהאחרים.

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: [email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.