מאת:אור
זיגמונד פרויד טבע את מושג הפגיעה השלישית. על פי פרויד אחרי שהמין האנושי ספג פגיעה אחת כשהתברר לו שכדור הארץ אינו מרכז היקום, ושנייה כשגילה שמוצאו מן הקוף, ספגנו את הפגיעה השלישית בעקבות תגליותיו של פרויד שלמעשה אנו לא שולטים בגורלנו אלא נשלטים על ידי הלא מודע שלנו. את הפגיעה השלישית חוויתי בעוצמה ביום השישי האחרון.
הכל התחיל ביום השישי שלפני כן, בריצת הבוקר הקבוצתית עם המאמן שילון. נפגשנו כולנו ביער אי שם בפאתי בן שמן, והזינוק נקבע לשבע ושלושים בבוקר. להפתעתי הקבוצה יצאה לדרך בשבע ושלושים בדיוק, לא יכולתי שלא לתהות מה יקרה למאחרים, שיגיעו ולא ימצאו שם איש. שבוע אחר כך הלא מודע ששולט בגורלי סיפק לי את התשובה העגומה. אמנם הקצתי כבר בשש, ואפילו הספקתי לשתות קפה, ללכת לשירותים וכל שאר רוטינות הבוקר, אך לאתר המפגש, שהפעם היה בחוף השרון, הגעתי בשבע שלושים ושלוש. אז גיליתי מה קורה למאחרים. התבוננתי בחוף הריק, מלבד שני מתעמלים קשישים ובלתי קשורים בעליל לקבוצה. הבטתי דרומה, ואז צפונה ומאופק עד אופק לא נראו אנשים רצים.
ברגע הראשון חשתי הקלה, כח עליון חסך ממני את הסבל שבריצת הבוקר. מיד אחר כך הוצפתי בושה על שאני מעז להעלות על דעתי רעיונות כפירה שכאלה. אז גמלה בליבי ההחלטה לרוץ מתוך ההנחה שבשלב כלשהו אדביק את הקבוצה. בתחילה פניתי דרומה, ואחרי כעשר דקות ריצה פתאום היה לי ברור, שכולם רצו צפונה, סבתי על עקבי, מסופק הרבה יותר באשר לסיכויי לפגוש מישהו מהקבוצה.
אחרי כרבע שעה של ריצה, נגמרו החופים. אחרי עוד חמש דקות עברתי להליכה כשאני מפלס דרך בין חורבות מצודה שנפלו ממצוק הכורכר על שפת הים. שני דייגים היו בני האדם האחרונים שראיתי בעשרים הדקות הבאות.
אני לבד על חוף הים בשרון, ביום שישי לפני שמונה בבוקר. אני וכמה שחפים. הרגשתי שהגעתי למקום לא צפוי. הריצה לרוב אינה מתקשרת אצלי להגעה למקומות, כדי להגיע למקום מסויים אני הולך או נוסע במכונית, כשאני רץ זה בשביל הספורט. ביום שישי בבוקר גיליתי להפתעתי שגם בריצה מגיעים לפעמים.
יכולתי להמשיך לרוץ, אבל משהו גרם לי לעצור, תחושה שהרגע הזה, לבד על החוף עם הבריכות הסלעיות הקטנות והשחפים, הוא רגע ששווה לעצור בשבילו. במשך עשרים הדקות הבאות ישבתי ובהיתי בים. למרות שהעצירה לשם בהייה היא לכאורה הניגוד המוחלט של הריצה, באותו רגע היא נדמתה כהמשכה הטבעי ביותר. הרגשתי שדווקא מתוך הנכונות שלי להעמיד את גופי במאמצים פיזיים, נוצרה גם היכולת להנות מרגעי השקט.
עשרים וחמש דקות אחר כך חזרתי לרוץ, והדופק שב וטיפס, עברתי שלד של סירה טרופה, קבוצה של דייגים שישבו במעגל ואכלו ארוחת בוקר, ואיש אחד שמצא חוף נידח מספיק מבחינתו כדי להסתובב בו עירום כביום היוולדו. אז הסתובבתי ועברתי את כולם בסדר הפוך, האיש העירום, הדייגים, הסירה, השחפים, חורבות המצודה וחוף השרון שעכשיו כבר המה מתרחצים. בשיחת טלפון אחר כך אפילו המאמן שילון השתכנע שבאמת התעוררתי והגעתי לחוף באותו בוקר, אני חייב להודות שבי קינן ספק קל אם באמת פקחתי עיניים.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: [email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.